ראשית, עמדת התביעה מתעלמת לחלוטין ממשקלו של הציר "בן-זקן - אזולאי", ומהאפשרות הסבירה מאד כי כפי שפעלו אזולאי ובן-זקן באופן עצמאי מול מועצת הנפט או מול נובל אנרג'י (כפי שקבעתי לעיל), כך פעלו בהקשר לשיחת הטלפון שקיים בן-אליעזר שנעשתה לבקשתו של בן-זקן, או אזולאי או שניהם יחדיו, מבלי שהנאשם היה מודע לה בזמן אמת או בדיעבד. לטעמי, די בקיומו המוכח של "הציר הפנימי" העצמאי והעוצמתי האמור, על מאפייניו הייחודיים והנכונות לבצע פעולות פסולות, כדי להוביל לדחיית "המסקנה הנסיבתית" אותה הציגה התביעה.
בגדר מושכלות יסוד כי: "רק אם המסקנה המפלילה המוסקת מן הראיות הנסיבתיות גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה עובדתית חלופית אחרת, כי אז ניתן לומר שהיא הוכחה מעל לספק סביר. עליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות העניין, ודי באפשרות קיומה של מסקנה אפשרית אחרת שאינה רחוקה ודמיונית כדי להקים ספק סביר שדי בו לזיכויו של נאשם" [ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577].
עוד נקבע בפסיקה כי תהליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה. הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר; בשלב שלישי מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחת ההפללה של הנאשם, די בו כדי לזכותו [ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.10.1995)].
ובענייננו, לא רק שהציר "בן-זקן -אזולאי" מהווה "הסבר חלופי" עדיף משמעותית על תיזת התביעה, אלא שהתביעה - אותה תביעה ממש - היא זו שסיפקה אותו בכתב האישום עת תיארה שורה של פעולות "עצמאיות" שבוצעו על-ידי בן-זקן ואזולאי (במנותק מהנאשם ושלא בידיעתו), פעולות בגינן הורשעו שניהם.
שנית, במהלך החקירה נאספו ראיות רבות לרבות תכתובות דוא"ל בין המעורבים השונים, מסרונים שהוחלפו, פלטי שיחות טלפון, עשרות רבות של עדויות, ושיחות שהוקלטו בהאזנת סתר שבוצעה לבן-זקן על פני חודש ימים בתקופה הרלוונטית. העובדה כי לא נמצאה ראיה ישירה כלשהי, מדברת בעד עצמה.