- חקירתו של הנאשם התבצעה בשנת 2014, כשמונה שנים לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין יששכרוב [ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי [פורסם בנבו] (4.5.2006)], ובנקודת זמן בה נראה היה כי גורמי האכיפה השונים היו צריכים להטמיע בתודעתם ובדרכי התנהלותם את קביעות בית המשפט העליון בדבר הראוי והבלתי ראוי בחקירת חשוד, לפחות בכל הנוגע למוטיב האזהרה ולמוטיב יידוע החשוד בדבר זכויותיו.
- קיים פער דרמטי בין חקירת אדם כעד לבין חקירת חשוד. פער זה נובע מהשוני בהשלכות האפשריות של החקירה על אותו אדם שמסר עדות כעד, להשלכות האפשריות של החקירה על מי שנחשד בביצוע העבירות. מעבר לפער האמור, וכתוצאה ממנו, קיימות לחשוד זכויות יסוד, ובהן זכות השתיקה (הנגזרת מהזכות לאי הפללה עצמית) וזכות ההיוועצות.
הסיטואציה בה עומד חשוד עובר לתחילת חקירתו היא סיטואציה מורכבת, ואין חולק, כי כמעט לכל היבט בהתנהלותו בעת החקירה תהיה השלכה כזו או אחרת על המשך החקירה, על תוצאותיה, ולא מן הנמנע שאף על חירותו. אזהרת החשוד מהווה את "מנגנון ההגנה" בעזרתו, בצירוף ליידוע בדבר זכויותיו, יוכל החשוד לממש את מלוא זכויותיו.
במאמרו של דב גלעד כהן, "'ונזהרתם מאוד': דיות והיקף אזהרת חשוד כבסיס לפסילת הודעות, ביטול או המרת אישומים" (אושר לפרסום בכתב העת 'משפט מפתח' גיליון 6 עתיד להתפרסם במהלך שנת 2020, זמין לקריאה ב-https://papers.ssrn.com/abstract=3308696) התייחס המחבר למשמעותה של "חקירה באזהרה", וציין את הדברים הבאים:
"החקירה באזהרה היא אירוע מכונן. עבור החשוד, זו תחילתו של ההליך הפלילי. לרשות החוקרת, זו הנקודה בה התזה שלה עומדת למבחן מול גרסתו (או שתיקתו) של החשוד ומעורבים נוספים. מטבע הדברים, וביתר שאת - בעת חקירה, קיימים פערי כוחות וידע משמעותיים בין הגוף החוקר לבין הנחקר. פערים אלה נובעים מלחץ נפשי רב, חוסר ידיעה לגבי טיב הראיות שנאספו בנוגע לחשוד - אם בכלל, חשש ממעצר, חרדה מפני משמעות ההליך בהווה ובעתיד לבוא, אי-ידיעת הדין, היעדר הבנה בנוגע לזכויות יסוד ונטייה לרצות בעלי שררה ומרות".
- אף כאשר עסקינן בסיטואציה של נחקר שאינו עצור, ראתה פסיקת בית המשפט העליון את סעיף 28 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996, כמקור הנורמטיבי העיקרי המעגן את חובת מתן האזהרה בטרם גביית הודעת חשוד.
סעיף 28(א) לחוק קובע כי: "לא יחליט הקצין הממונה על מעצרו של אדם, על המשך מעצרו או על שחרורו בערובה, ולא יקבע את סוג הערובה, גובהה ותנאיה, בלי שיתן תחילה לאותו אדם הזדמנות להשמיע את דברו, לאחר שהזהירו כי אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכן כי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו".