הגם שאני מצטרף למסקנה במישור העונשי, מצאתי לציין כי לשיטתי עונשה של המערערת כפי שזה נקבע על-ידינו, 18 חודשי מאסר בפועל, הוא על הצד המחמיר בהתחשב במעשים בהם מצאנו להרשיעה ובנסיבותיה האישיות. בהקשר זה יוזכר, כי המערערת היא אישה מבוגרת, המתמודדת עם קשיים לא מבוטלים; ואין להתעלם מתסקיר שירות המבחן, אשר המליץ על ענישה שאיננה מוחשית משום שזאת עלולה להחמיר את מצבה הנפשי והפיזי. בעשותנו כן, נתנו את עיקר הבכורה לשיקול ההרתעה, וזאת בשל חשיבותו בכל הנוגע לביצוע עבירות אלימות כלפי חסרי ישע (אך ברי כי אין בכך כדי לשלול ענישה שאיננה מאחורי סורג ובריח במקרים המתאימים וראו למשל עפ"ג 56688-12-24 פלונית נ' מדינת ישראל [נבו] (11.06.2025)).
הנה כי כן, הרשעתה של המערערת בשורה ארוכה של מקרים שאינם עולים כדי מעשים פליליים, כמו גם העונש שנגזר עליה על-ידי בית המשפט המחוזי - 60 חודשי מאסר בפועל - מבטאים סטייה ניכרת משורת הדין. ויודגש, כי הגם שתיקים מעין אלו מעוררים אמוציות רבות, אין ללכת שבי אחרי הרגש. שומה על העוסקים במלאכה לזכור כי במשפט פלילי עסקינן, יש להיצמד לעובדות, כמו גם לרף ההוכחה המקובל (וראו עמדתי המפורטת בפסק-דיני בעניין בנימין, כהגדרתו לעיל).
לאמיתו של דבר, תיאורים מופרזים ומחמירים, המופיעים בכתבי אישום ולאחר מכן בפסקי-דין, עלולים אף לפגוע בהרתעה היעילה. שהרי, כאשר הדברים מתוארים באופן שאינו נאמן לעובדות כהווייתן, נמעני המשפט - דהיינו אותם מטפלים ומטפלות שהמשפט הפלילי מבקש להרתיע - לא מעלים על דעתם כי מעשיהם דומים לאלו שעליהם הם קראו או שמעו, ושמפניהם יש להימנע. הם סבורים כי מדובר במעשים חמורים בהרבה. בכך יש משום החטאה להכוונת ההתנהגות שכה נדרשת בסוגיה רגישה זו.
|
חאלד כבוב שופט
|
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף.