היה במעשי הנאשם משום סיכון ממשי לפגיעה חמורה
- כעולה מחומר הראיות, וכמפורט לעיל, במעשי הנאשם היה משום סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם. מאחר שהמעשים נעשה תוך שימוש בנשק, כאמור, מתקיימים בכך כל יסודות הגדרת "מעשה טרור". על כן מתייתר הדיון בהוכחת סיכון לפגיעה חמורה ברכוש או בתשתיות, מערכות או שירותים חיוניים, בהתאם להוראות סעיפים 3(ג) ו- 3(ה) להגדרת "מעשה טרור" שבסעיף 2(א) לחוק המאבק בטרור, וממילא בהוכחה כי המעשה נעשה במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור בהתאם לסעיף 2 להגדרת "מעשה טרור".
- לאור האמור, ונוכח התקיימות יסודות עבירת חבלה בכוונה מחמירה והגדרת "מעשה טרור", מתקיימים בעניינו של הנאשם גם יסודות עבירת מעשה טרור של חבלה בכוונה מחמירה.
פעולה בנשק למטרת טרור
- פעולה בנשק למטרות טרור מוגדרת בסעיף 30 לחוק המאבק בטרור כך:
- (א) המחזיק, רוכש, מוכר, מייצר, מתקן, מייבא, מייצא, מוביל, מתווך, מפיץ או עושה עסקה אחרת בנשק, במטרה לקדם פעילות של ארגון טרור או ביצוע מעשה טרור או לסייע לפעילות או ביצוע כאמור, והכול בין בתמורה ובין שלא בתמורה, דינו - מאסר 20 שנים או קנס פי עשרה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.
במקרה דנן הנאשם ייצר בעצמו, נשא בתיקו ויידה בפועל בקבוקי תבערה לעבר בתי מגורים בשכונת שיח ג'ראח. ייצור והובלת נשק במטרה לקדם ביצוע מעשה טרור עולה כדי עבירת פעולה בנשק למטרות טרור.
בקבוקי תבערה מהווים 'נשק', כהגדרתו בסעיף 144(ג)(2) לחוק העונשין, בהיותם: "כלי שסוגל לפלוט חומר שנועד להזיק לאדם לרבות חלק, אבזר ותחמושת לכלי כאמור ולרבות מכל המכיל או שסוגל להכיל חומר כאמור...". זאת נוכח תכליתו ייצורו - לשם פגיעה, והפוטנציאל הקטלני הגלום בפגיעתו (ע"פ 9821/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (30.11.2017); ע"פ 4324/16 נגאר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (31.7.2016); עניין קובקוב, פסקה 4).
לפיכך, ונוכח התקיימות הגדרת "מעשה טרור" על-פי הגדרתו העולה מסעיף 2(א) לחוק המאבק בטרור, מתקיימים בעניינו של הנאשם יסודות עבירת פעולה בנשק למטרות טרור.
הצתה
- הנאשם הואשם באישום הראשון במעשה טרור של הצתה לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין, בצירוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, ובאישומים השני - הרביעי בהצתה לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין.
סעיף 448(א) לחוק העונשין קובע כדלקמן:
- (א) המשלח אש במזיד בדבר לא לו, דינו - מאסר חמש עשרה שנים; עשה כן במטרה לפגוע בנכס של המדינה, בנכס המשמש את הציבור, באתר טבע, בצמחיה או בבטחת דרי הסביבה או במטרה לפגוע בבני אדם, דינו - מאסר עשרים שנים.
החלופה המחמירה של עבירת ההצתה מעוגנת בסעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין. חלופה זו עניינה שילוח אש מתוך כוונה מיוחדת לפגוע בבני אדם או לגרום נזק לאחד הנכסים המנויים בסיפא של הסעיף.
- במישור היסוד העובדתי, נדרשת פעולת שילוח אש בנכס שאינו מצוי בזיקה קניינית למצית, ובלא הסכמת בעלי זכויות הקניין בנכס המוצת. על אף שלשון הסעיף מתמקדת בהתנהגות - שילוח אש, ובהינתן כי קיומה של שריפה הוא מרכיב מהותי בעבירה, עמדה הפסיקה על כך שיש לראות בעבירה משום עבירה תוצאתית (ראו ע"פ 510/22 טויטו נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (27.12.2022); ת"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 68846-07-19 מדינת ישראל נ' קוסטיקה (23.6.2021)).
בענייננו, הנאשם שילח אש במזיד בדבר לא לו באישום הראשון - בבתי מגורים בשכונת שיח ג'ראח, באישום השני - בסניף הדואר, באישום השלישי - בבנק לאומי ובבנק מרכנתיל - ובאישום השלישי - בבית משפט השלום. בכל אחת מהזירות התלקחה אש כתוצאה מיידוי בקבוקי התבערה. על כן מתקיימים רכיבי היסוד העובדתי במקרים אלה.
- היסוד הנפשי הוא מחשבה פלילית, הכוללת מודעות להתנהגות ומודעות לנסיבות, וכן דרישה כי שילוח האש ייעשה במטרה לפגוע בבני אדם או לגרום נזק לאחד הנכסים המנויים בסיפא של הסעיף. כמו כן נדרשת כוונה מיוחדת לגרום לתוצאה זו, תחת ההנחה כי עסקינן בעבירה תוצאתית. כמובהר לעיל, כוונה מיוחדת ניתנת להוכחה בעדות ישירה, בראיות נסיבתיות, וגם באמצעות חזקת הכוונה והלכת הצפיות.
באישום הראשון, נסיבות המקרה אכן מלמדות על התקיימות היסוד הנפשי, לרבות הדרישה לכוונה מיוחדת. הנאשם ביצע את מעשי ההצתה במזיד. המעשים בוצעו באישון ליל, בשעה שבה אנשים מצויים בביתם ולנים את שנת הלילה. בקבוקי התבערה יודו אל עבר שלושה בתי מגורים שונים, אשר ניתן היה לצפות כי שוהים בהם אנשים באותה העת. ברור, אם כן, מכל הנסיבות, כי הנאשם היה מודע לאפשרות המסתברת הקרובה מאוד לוודאי כי בתוך איזה משלושת בתי המגורים לעברם יידה בקבוקי תבערה - נמצאים דייריו (השוו - ע"פ 5025/04 בכר נ' מדינת ישראל (17.2.2005)).