ואכן, כאשר הוצגו לנאשם צילומי המסמכים במהלך חקירותיו במשטרה, אישר הנאשם מפורשות כי כלל המסמכים שייכים לו [ת/152 בעמ' 8], וכך גם בעדותו בבית המשפט, במסגרתה ביקש להסתייג רק מאותם מסמכים שהוצאו על שמו של אבו חליפה [פרוטוקול מיום 11.9.24 בעמ' 483-484, 585-586], אלא שכפי שהוסבר גם למסמכים אלה קשר הדוק אל הנאשם והדעת נותנת שיימצאו דווקא בחזקתו. על רקע זה, אין לקבל את טענת הסנגורים המלומדים לפיה חלק מהמסמכים שנתפסו בדלת המאזדה שייכים לאבו חליפה, ממנה הם מבקשים להסיק שייתכן שגם גזיר הנייר שייך לו. כאמור, כלל המסמכים שנתפסו במאזדה קשורים באופן הדוק לנאשם, וכך הוא המצב גם לגבי אותן תעודות משלוח של מכשיר הטלפון שלו, גם אם עסקו של אבו חליפה מצוין עליהן כבעלים הרשום.
אמת, עיון בנספחים להודעתו של אבו חליפה מעיד לכאורה על כך שגזיר הנייר לא הוצג לפניו, משום מה, בעת שנחקר במשטרה, ועל כן לא הכחיש אבו חליפה מפורשות כל קשר אליו. אך אילו ביקשה ההגנה לבסס את הטענה כי גזיר הנייר שייך לאבו חליפה רשאית הייתה להציג לו את המסמך ולבקש תגובתו בעת שהתייצב להעיד בבית המשפט. מכל מקום, בעוד לחובת הנאשם מסכת רחבה של ראיות הקושרות אותו למעשים המפורטים בכתב האישום, הרי שאין ראיה כלשהי הקושרת בין אבו חליפה לאותם מעשים, ואין בהיעדרה של הכחשה מפורשת שלו, של כל קשר בינו לבין גזיר הנייר, כדי לערער את הקשר ההדוק בין הנאשם לבין המסמך הנ"ל.
אם נחזור כעת למסכת הראיות, הרי שלצד האישור הגורף שמסר הנאשם לגבי כל יתר המסמכים שנתפסו, אזי בכל פעם שהוצג לפניו גזיר הנייר, שנתפס כחלק מאותה אסופת מסמכים ממש, הכחיש הנאשם כל קשר וטען כי המסמך אינו מוכר לו וכי אינו יודע כיצד מצא את דרכו למאזדה. זו הייתה גם עמדתו במסגרת עדותו בבית המשפט [שם, בעמ' 483, 586-592]. צוות החקירה ביקש כמובן לבחון את הקשר בין הנאשם לבין הרישום על גזיר הנייר, ועל כן התבקש הנאשם במהלך החקירה לרשום בכתב ידו אותיות ומספרים שיוכתבו לו, אך הנאשם סירב, ועמד על סירובו גם לאחר שהוסבר לו שאי שיתוף הפעולה עלול לחזק את הראיות נגדו [ת/152 בעמ' 6-7]. הנאשם חזר בו מהסירוב רק לאחר שהוצג לו גזיר הנייר [שם, בעמ' 9], אך חזר לסורו ולסירובו בחקירה הבאה [ת/156 בעמ' 38].
משסירב הנאשם למסור דוגמאות כתב יד להשוואה, נשלח גזיר הנייר למעבדת מסמכים במז"פ, שם התבקשה המומחית גבי אריאל לבצע השוואה בין כתב היד שעל גזיר הנייר לבין אסופת מסמכים שנתפסה במהלך חיפוש בביתו של הנאשם, אשר החוקרים הניחו כי נכתבו, רובם ככולם, בכתב ידו של הנאשם. בין היתר נשלחו לצרכי השוואה יומן כחול, פנקס שיקים, פנקס קבלות ופנקס חשבוניות. אלא שבחינת כל אותן דוגמאות להשוואה חשפה, על פי חוות דעת המומחית, כי הדוגמאות מכילות כתבי יד שונים, וכי היעדר דוגמאות כתב יד מוכתבות המכילות את התוכן המדויק של הרישומים שבמחלוקת וכן ריבוי כתבי היד בדוגמאות שבאקראי מהווים מגבלה בבדיקה. בנסיבות אלה, נעשתה לבסוף ההשוואה מול שתי דוגמאות מקור בלבד, קבלה וחשבונית מתוך הפנקסים שנתפסו, בהן כתב היד היה אחיד.