"הלכה מושרשת היא כי שתיקתו של נאשם בחקירתו במשטרה עשויה לשמש כראיה המחזקת את ראיות התביעה נגדו. בסיסה של הלכה זו נעוץ בהבנה, לפיה על דרך הכלל, בחירתו של נחקר לשתוק במהלך החקירה אינה מתיישבת עם חפותו, שכן אדם שהוא חף מפשע ירצה למסור את גרסתו, על-מנת להפיג את ענן החשדות הפליליים העומד מעל לראשו. לפיכך, לצד הזכות המוקנית לכל נאשם למלא את פיו מים במהלך החקירה, נקבע בפסיקה, כי ניתן להסיק משתיקתו של הנאשם כי יש לו מה להסתיר, ובהעדר טעמים סבירים ואמינים באשר להחלטה לשמור על זכות השתיקה, תהווה שתיקתו של נאשם משום ראיה המחזקת את יתר הראיות "הפוזיטיביות" הקיימות נגדו, ובכלל זה מדובר גם בחיזוק לראיות הנסיבתיות הפועלות לחובתו (ע"פ 1707/08 אריש נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ז (25.11.2008); ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל (6.3.2013))."
עוד ראו, למשל, דברי בית המשפט העליון מהעת האחרונה, בע"פ 6731/23 סטרוג נ' מ"י (16.7.24):
"הגם שזכות השתיקה נתונה לנאשם כחלק מהחיסיון מפני הפללה עצמית, הלכה היא כי בהיעדר הסבר סביר, שתיקתו של נאשם במהלך חקירותיו במשטרה עשויה לשמש חיזוק לראיות התביעה (ע"פ 2996/09 דבור נ' מדינת ישראל, פסקה קמא (11.5.2011); כן ראו: סעיף 28(א) סיפה לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 ופסק דינו של חברי השופט א' שטיין ב-ע"פ 6359/21 מדינת ישראל נ' אל עמראני, פסקה 60 (8.9.2022)); כשלצד זאת נקבע כי לא תישמע טענה מפיו של נאשם לפיה שתיקתו נבעה מחמת עצה שקיבל מעורך דינו (ראו פסק דיני ב-תפ"ח (מחוזי חי') 42731-07-12 מדינת ישראל נ' זאהדה (9.9.2014)). הטעם לכך ידוע וברור - משנאשם בוחר לשתוק במקום שנתבקש ממנו הסבר, שתיקתו אינה עולה בקנה אחד עם ציפייתו שיאמינו לו כאשר יעלה את גרסתו לראשונה במהלך פרשת ההגנה. הגיונם של הדברים מתחדד כשנאשם מעומת על ידי חוקרי המשטרה עם חומרי חקירה המלמדים על מעורבותו בביצוע העבירה, אך הוא מצדו אינו מספק כל הסבר (ע"פ 8328/17 ג'בר נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (28.7.2019); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 30, 309-305 (2009) (להלן: קדמי)).
בדומה לעניין סטרוג הנ"ל, עומת הנאשם שלפנינו עם מסכת ארוכה ומפורטת של חומרי חקירה מפלילים, ולא רק שלא סיפק להם כל הסבר, אלא מסר פעם אחר פעם תשובות שקריות ומתחמקות, שהוא עצמו אינו מחזיק בהן עוד. על רקע זה, אין מנוס מהמסקנה כי התנהלותו של הנאשם בחקירה, שתיקתו ושקריו, מחזקים באופן ממשי את עוצמת הראיות שנאספו כלפיו. אלא שבכך לא מתמצה ההשלכה של האופן בו בחר הנאשם להתמודד עם החקירה, ועם הראיות שהוטחו בו, שהרי כתוצאה מהתנהלותו זו, הגרסה המאוחרת אותה בחר להציג בעדותו בבית המשפט, בחלוף שנתיים מקרות האירועים עצמם, הנה גרסה כבושה המקימה מעצם טיבה חשש עמוק למידת מהימנותה.