יפים בהקשר זה דבריו של בית המשפט העליון בע"פ 7007/15 שמיל נ' מ"י (5.9.18):
"כאשר אדם עומד אל מול אישום בעבירת רצח ונאבק על חפותו, הדעת נותנת כי ישטח מיד את הגרסה שבכוחה לזכותו; ואילו המערער כבש את גרסתו שלפיה יש לו אליבי עד להליך המשפטי בעניינו. לטענתו הסיבות שבעטיין לא חזר בו מגרסתו השקרית ונמנע מלספר בחקירותיו את הדברים כפי שהוצגו בפני בית המשפט, נעוצות בחוסר האמון שלו במשטרה וכן בעצות שקיבל מבא-כוחו דאז ומהמדובבים. ואולם, בא-כוחו של המערער בעת הרלוונטית לא הובא לעדות על מנת לאשר את טענת המערער ביחס אליו. ככלל, משקלה של גרסה כבושה מועט כל עוד לא ניתן הסבר סביר לכבישתה ומשקלה של גרסה כבושה המוצגת רק לאחר הצגת ראיה מפלילה נמוך אף מזה של גרסה כבושה המוצגת לפני הצגת ראיה כזו (ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל (10.4.2013); ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל, פסקה 5(ד) (18.5.1998); ראו גם ע"פ 9385/10 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פסקה י"ז, 27.12.2011)); וכזאת היא גרסתו של המערער."
כמו במקרה שמיל הנ"ל העלה הנאשם לראשונה את גרסתו המפורטת ביחס לאירועים, לרבות טענת אליבי, חודשים ארוכים לאחר תום החקירה המשטרתית והגשת כתב האישום, ולאחר שהוצגו לפניו כלל הראיות המפלילות שנאספו. לאורך עדותו בבית המשפט גילה הנאשם בקיאות רבה בחומרי החקירה ובראיות שהוצגו מטעם המאשימה, וניכר היה כי הוא מנסה להתאים את גרסתו לראיות האובייקטיביות שנאספו, אשר אינן ניתנות לערעור. כפי שניתן לראות, לא הציג הנאשם כל נימוק משכנע להתנהלותו זו ולחוסר שיתוף הפעולה המוחלט בחקירת המשטרה, ובהיעדר הסבר משכנע לכבישת הגרסה, מלכתחילה משקלה של גרסתו הנוכחית נמוכה ביותר.
ראוי יהיה להביא בהקשר הנוכחי גם את דברי בית המשפט העליון בע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מ"י (11.9.22), שיפים, בהתאמות הנדרשות, גם לענייננו:
"לכך יש להוסיף את עדויותיו הכבושות של המערער, אשר נמסרו בבית משפט קמא, אך לא נטענו על ידו במשטרה. טענותיו הכבושות נאמרו ברובן לאחר שבחקירותיו השונות מסר גרסה כללית, אך כאשר הגיע לשלב בו לא נמצאו בידיו הסברים סבירים לשאלות שנשאל, החליט לשתוק...
הכלל הוא כי "בהערכת גרסה כבושה של נאשמים מתחייבת זהירות מיוחדת, ומשקלה של גרסה כבושה הוא מועט ביותר, ככלל, אלא אם כן נתן הנאשם הסבר מניח את הדעת לכבישה" (יניב ואקי דיני ראיות כרך א 381 (2020)). בענייננו, משקלן של גרסאותיו הכבושות של המערער נמוך אף יותר, מפני שנמסרו רק לאחר שהוצגו לו בחקירותיו במשטרה ראיות מפלילות נגדו שנמצאו בזירה (ראו חוות דעתי בע"פ 5995/21 אלחסנה נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (16.6.2022); וכן השוו: ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (10.4.2013) ; ע"פ 7007/15 שמיל נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (5.9.2018)).