"ההליכים שלפנינו עוסקים בתחום ספציפי של פעילות הרשות החוקרת: חיפוש במחשבים ובטלפונים חכמים - ודומה כי אין צורך להכביר במילים על הפגיעה המשמעותית בפרטיותם של בעלי המחשב (כהגדרתו הרחבה לעיל) ושל צדדים שלישיים, העשויה להיגרם כתוצאה מחיפוש במכשירים אלו. המחשב, ובפרט הטלפון החכם, מהווה למעשה מעין "מאגר" מרוכז של מידע במלל, בתמונות, בהקלטות ובסרטונים, שממנו ניתן ללמוד על מחשבותיו, רגשותיו וחוויותיו של אדם, וכן על ההתקשרויות - לעתים האינטימיות ביותר - שלו עם אחרים (ע"פ 8627/14 דביר נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (14.7.2015)).
מאפייניהם הייחודיים של מכשירים אלה יש בהם כדי להשפיע על הפרשנות הראויה לסעיף 23א לפקודה. חדירה למחשב או לטלפון החכם יכולה לחשוף נפח עצום של פרטים מתוך סיפור חייו של אדם; עובדה זו, בצירוף היכולות הטכנולוגיות שבאמצעותן ניתן להרכיב פרופיל שלם לגבי אדם תוך שימוש במידע המצוי במכשירים אלה, מוליכות אל המסקנה שפוטנציאל הפגיעה בפרטיות עקב חיפוש במחשב הוא, במקרים רבים, גבוה לאין שיעור בהשוואה לחיפוש "המסורתי" בחצרו או בכליו של אדם, והוא נוגע גם לצדדים שלישיים רבים שחייהם נקשרו בצורה כזו או אחרת - ולו לרגע - עם המחזיק במחשב או בטלפון החכם (עניין פישר, בפסקה 10; רע"פ 8873/07 היינץ ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (2.1.2011) (להלן: עניין היינץ); חיים ויסמונסקי חקירה פלילית במרחב הסייבר 257 (2015) (להלן: ויסמונסקי))."
ענייננו שונה, שהרי סיוג היקפו של החיפוש בחומרי המחשב מלכתחילה ל"תפיסת מצלמות" בלבד, ללא תפיסה של טלפונים או מחשבים אישיים, ללא חיפוש בהם וללא כל עיון בהם, מצמצם עד מאד את החשש בדבר פגיעה בלתי מידתית בפרטיותם של בעלי החומר המצולם, ומצמצם את הצורך בהעמדת סייגים בפני רשויות החקירה בשלב מתן צו החיפוש. ודוק, גם במקרה הנוכחי, שעניינו תפיסת מצלמות, מדובר בחומרי מחשב, אשר חלים עליהם הוראות סעיף 23א(ב) לפסד"פ, לפיהן נדרש בית המשפט החותם על הצו לקבוע את תנאיו "באופן שלא יפגעו בפרטיותו של אדם מעבר לנדרש", אלא שמלכתחילה, כשמדובר בבקשה מצומצמת מעין זו עצמת החשש לפגיעה בלתי מידתית בפרטיות מצומצמת בהרבה, בהשוואה לנושאים שנדונו בעניין אוריך. בית משפט השלום אף מצא לנכון לצמצם את היקף הפגיעה בזכויות, באמצעות ההנחיה בדבר העתקת הסרטונים במקום, ככל שהדבר מתאפשר.
אף על פי כן, סבורה ההגנה, כי הצווים שניתנו לתפיסת המצלמות בטלים מעיקרם בהיותם כלליים ורחבים יתר על המידה, ועלולים היו לפגוע בפרטיותם של מאות אלפי התושבים המתגוררים באזורים העירוניים הצפופים שכוסו על ידי הצווים, כאשר לכאורה אפשרו הצווים ליחידה החוקרת, לצורך הדוגמה, לתפוס כמעט כל מצלמה בתל-אביב "ולצפות באירועים פרטיים ואינטימיים של צדדים שלישיים ללא כל הגבלה" [ס' 158-160 לסיכומים]. בטענותיה אלה, אין ההגנה תוקפת את סמכותו של בית משפט השלום לחתום על צווי חיפוש מעין אלה, אלא את אופן הפעלת שיקול דעתו ביחס להיקף הצו ומגבלותיו, נוכח הקווים המנחים שנקבעו בהקשר זה בעניין אוריך. אלא שבניגוד לנטען בסיכומי ההגנה, לא מצאתי ולו אמרה אחת בפסק דין כלשהו המוזכר בהם, הקובע כי הפעלה שגויה או פגומה של שיקול הדעת בשלב חתימת הצו פירושה בטלות מוחלטת של הצו, והפיכת כל שנעשה מכוחו, באופן גורף, לנעדר כל תוקף משפטי.