מבין השיטין דומה כי ההגנה מבקשת להרהר אחר האפשרות להוציא צווי חיפוש ותפיסה למצלמות אבטחה על ידי קביעת "רדיוס", בו רשאית המשטרה לתפוס כל מצלמה רלוונטית. דומה כי המסגרת הנוכחית אינה מתאימה לדיון נרחב בסוגיה זו, ולא שמענו בנושא זה טיעון סדור מצד מי מהצדדים. לפיכך, אסתפק בכך שאציין, מבלי לקבוע מסמרות, כי נדמה שקיימים מקרים, כמו המקרה הנוכחי, בהם אין מנוס ממתן צו מסוג זה, בהיעדר כל אפשרות לפעול כפי שמציעה ההגנה בסעיף 136 לסיכומים, כלומר לשלוח תחילה שוטרים מיומנים לזירות השונות לאיתור מצלמות רלוונטיות ורק אז להגיש בקשות לצווי חיפוש לכתובות ספציפיות.
היעדר האפשרות אינו נובע רק משיקולי יעילות ודחיפות, אלא גם מכך שלא ניתן לדעת מראש אילו מצלמות יהיו רלוונטיות. לצורך הדוגמה, באם נדרשת המשטרה להתחקות אחר נתיבי נסיעת המיצובישי באזור התעשייה בחולון ואחר מסלול נסיעתה חזרה לכיוון לוד, הכיצד תוכל לדעת מראש מהו נתיב הנסיעה ומהן המצלמות הרלוונטיות. הדרך היחידה לגלות זאת היא באמצעות ניסוי וטעייה, כלומר על דרך של הוצאת צו הרדיוס, איתור מצלמה ראשונה כנקודת עיגון ומשם איתור מצלמות נוספות בהתאם לכיוון הנסיעה הנצפה באותה מצלמה, האחת אחר השנייה, בהתאם למסלולי הנסיעה האפשריים.
ניתן כמובן להתווכח לגבי הטווחים, וייתכן כי אפשר היה להסתפק בטווחים מצומצמים יותר מ-5 ק"מ, כפי שנעשה למשל בשני הצווים שלא הוגשו לעיוננו. ניתן גם לחשוב על מגבלות נוספות, כמו למשל הגדרה מתוחמת בממד הזמן, אך העיקר הוא כי גם אם נפל פגם כלשהו בשיקול דעתו של בית המשפט שחתם על הצו, וכפי שהובהר אינני סבור כי עלי להידרש לכך, הרי שבפועל, וזה העיקר, לא נפל כל פגם בהתנהלות צוות החקירה, ולא הופרו באופן בלתי מידתי זכויותיו של אדם כלשהו, בוודאי לא של הנאשם. נאספו ונתפסו מצלמות רלוונטיות בלבד, שהיו ממוקמות כולן מחוץ למבנים ותיעדו שטחים חיצוניים-ציבוריים, שחשיפתם אינה כרוכה ככלל, ואף לא הייתה כרוכה בפועל, בפגיעה בפרטיותו של מאן דהוא. בנסיבות אלה, אין כל הצדקה לפסילת סרטוני מצלמות האבטחה, לא באופן גורף, ולא באופן פרטני, וטענת ההגנה בהקשרים אלה - נדחית. ועתה, בשלה העת לסיכומים, עובדתי-ראייתי תחילה, ומשפטי לסיום.
הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות
בהיעדר ראיות ישירות לביסוס הטענה כי הנאשם נטל חלק בביצוע הרצח, מבוססת התזה המפורטת בכתב האישום, בדבר נוכחותו במיצובישי בשעות הרלוונטיות ביום 26.8.22, על מסכת מורכבת של ראיות נסיבתיות, אותן תיארתי בפירוט בפרקים הקודמים. כידוע, אין מניעה לבסס הרשעה בפלילים על ראיות נסיבתיות, זאת בתנאי שהמסקנה המרשיעה היא המסקנה הסבירה היחידה לנוכח תמונת הראיות הכוללת. בפסיקה הותווה מסלול תלת שלבי להסקת המסקנה המפלילה. הנה כך מצאו דברים אלה את ביטויים בפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 502/24 עודה נ' מ"י (4.11.24):