אם התוצאה הסופית של הבקשת רשות ערעור תהיה שהערעור לא יתקבל, או שלא תינתן רשות ערעור, כי אז יראו את מחלוקת הבעלות והניהול כמחלוקת שהדיון בה טרם החל, והוא יחל מראשיתו."
- בהחלטה מיום 18.8.2004 דחה הבורר זילר את בקשת רשות הערעור, וציין כי אף אם היה נותן רשות לערער, היה דוחה את הערעור, בקבלו את מסקנת השופט אוקון כי החלטתו של הבורר בצלאל אינה אלא החלטת ביניים.
- קבוצת סאסי הגישה בפני הבורר זילר כתב תביעה (אשר תוקן מספר פעמים), במסגרתו נתבע ממר יונה סכום כולל של כ-14 מיליון ₪, אשר נטען כי על מר יונה להפקיד בחשבון קבוצת הכדורגל. כתב התביעה כלל טענות קשות כלפי מר יונה, וביניהן הפרת אמון, לקיחת כספים המגיעים לקבוצה וכיוצא באלה. הטענה המרכזית בכתב התביעה היתה כי מר יונה לא פעל בצורה המתחייבת מחובתו להקפיד על ניהול תקין של קבוצת הכדורגל בתחום הכספי. עוד נטען כי מר יונה עשה שימוש בכספים שהיוו הכנסות של קבוצת הכדורגל לפירעון חובות אישיים שלו או של בני משפחתו.
- מר יונה הכחיש את המיוחס לו, וביקש מהבורר זילר לקבוע כי הוא זכאי למחצית מזכויות הבעלות והניהול בקבוצה.
- ביום 1.5.2006 הגיש מר יונה לבית המשפט המחוזי בירושלים המרצת פתיחה במסגרתה ביקש להורות כי זכויות הבעלות והניהול בקבוצת הכדורגל שייכות לו, כולן, באופן בלעדי. בהסכמת ב"כ המבקש, הוחלט להקפיא את הדיון בהמרצת הפתיחה, עד למתן החלטתו של הבורר זילר.
- ביום 11.12.2006 ניתנה החלטתו של הבורר זילר. אשר לסוגיית הבעלות בקבוצת הכדורגל, קבע הבורר זילר, כי בשנה הרלבנטית מילא מר יונה את המשימה שהוטלה עליו לפי הסכם הניהול, כלומר להביא לאיזון תקציבי. לכן, קבע הבורר זילר, זכאי מר יונה ל-50% מהבעלות בקבוצת הכדורגל. ככל שמדובר בתביעות הכספיות של קבוצת סאסי, קיבל הבורר זילר את חלקן, ודחה חלק אחר. אשר לתביעה למתן חשבונות, קיבל הבורר את עמדת קבוצת סאסי, וחייב את מר יונה "ליתן בתצהיר חשבונות מלאים ומדויקים שישקפו במדויק ובצירוף אסמכתאות את כל התקבולים... שהיו מיועדים לקבוצת הכדורגל ולסובב אותה, זאת לתקופה שתחילתה במועד חתימת הסכם 96 וכלה בסוף דצמבר 2006." עוד קבע הבורר זילר כי "טוב יעשו התובעים [קבוצת סאסי - י.ד.] אם גם הם יתנו מרצונם הטוב שלהם, תצהיר דומה. אין ביכולתי ליתן צו כזה בעניינם משום שאין בפני תביעה או עתירה נגדם."
- בעקבות מתן החלטתו של הבורר זילר, הגישה קבוצת סאסי בקשה לאשר את פסק הבורר של הבורר זילר (להלן: פסק הבורר זילר); ואילו מר יונה הגיש בקשה לאשר את פסק הבורר של הבורר בצלאל (להלן: פסק הבורר בצלאל) ולבטל את פסק הבורר זילר.
החלטתו של בית המשפט קמא
- בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של מר יונה לביטול פסק הבורר זילר ולאישור פסק הבורר בצלאל, ואילו בקשתה של קבוצת סאסי לאשר את פסק הבורר זילר התקבלה.
- בית המשפט קמא דחה את טענת המבקש כי הבורר זילר נהג במשוא פנים כלפי מר יונה, בכך שסייע לב"כ קבוצת סאסי ו"כמעט ייעץ לו" כיצד לנסח את כתב התביעה המתוקן, בציינו כי ההפך הוא הנכון, וכי בפסק הבוררות נמצאות הערות חריפות ביותר כנגד אי המיומנות של ב"כ קבוצת סאסי, ככל שמדובר בגיבוש קו מתוחם ומוגדר של הגשת תביעה, ולא ניתן לראות בכך משוא פנים כלפי המבקש, אלא אולי להפך.
- בית המשפט קמא דחה גם את הטענה לפיה לא ניתנה למר יונה אפשרות להביא עדים וראיות, בציינו כי טענות כנגד אישיות הבורר ודרכי פעילותו במהלך הבוררות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, ואין להמתין עם טענות אלה ולהעלותן בפני בית המשפט בהתאם לתוצאותיו של פסק הבוררות. לגופו של עניין, קבע בית המשפט קמא כי למר יונה היו הזדמנויות רבות להציג בפני הבורר את ראיותיו אך הוא לא ניצל אותן, והבורר רשאי לקצוב מועד להגשת ראיות ולשמיעת עדים, ומי שאינו עומד במועדים שנקצבו, לא יישמע בטענה כאילו קופח.
- אשר לטענת ב"כ המבקש כי החלטתו של הבורר זילר, שעניינה צו מתן חשבונות, הינה "החלטה אחרת" ולא "פסק בורר", שכן בעקבותיה צפויה לבוא תביעה אופרטיבית המורה על תשלום, קבע בית המשפט קמא כי פסק הבורר זילר שלם ומלא על פניו, ואין צורך בהשלמות או בתוספות. במיוחד נכונים הדברים נוכח הצהרת ב"כ קבוצת סאסי לפיה אין בכוונת מרשיו לתבוע כל סעד נוסף.
- אשר למעמדה של החלטת הבורר בצלאל, ציין בית המשפט קמא כי אין מחלוקת שזו לא אושרה על ידי השופט אוקון, ומשמעות הדבר "שאין לפנינו פסק דין של הבורר השופט בצלאל".
טענות המבקש בבקשת רשות הערעור שבפניי
- בבקשת רשות הערעור שבפניי מעלה המבקש טענות שונות, אשר ניתן לחלקן לשלוש קבוצות עיקריות: קבוצת טענות אחת מתייחסת לסתירה בין פסק הבורר בצלאל, לפיו מלוא הבעלות בקבוצת הכדורגל צריכה לעבור לידי המבקש, לבין פסק הבורר זילר, לפיו מחצית הזכויות בקבוצה מגיעות למבקש. קבוצת טענות שנייה מתייחסת לשאלה האם פסק הבורר זילר הינו בגדר "החלטה אחרת", כטענת המבקש, שאז לא ניתן לאשרה כפסק בוררות, או שמא מדובר ב"פסק בוררות" שלם. קבוצת טענות שלישית מתייחסת להשגות המבקש לגבי אופן התנהלות הבורר זילר במהלך הבוררות.
- עוד טוען המבקש, כי מן הראוי ליתן רשות ערעור במקרה דנן שכן השאלה העומדת על הפרק, היינו מי זכאי להיות מוכרז כבעלים של זכויות הבעלות והניהול של קבוצת הכדורגל, הינה בעלת חשיבות לקבוצה גדולה של אוהדים, ומעבר לכך, מעוררת הבקשה, לטענתו, שאלות משפטיות רבות חשיבות.
דיון והכרעה
- כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [רשות ערעור אזרחי 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בערעור מיסים נ' אחים שורק בערעור מיסים ([פורסם בנבו], 11.7.2000); רשות ערעור אזרחי 8595/99 מלון אורכידאה בערעור מיסים נ' מרדכי מינוסקין ([פורסם בנבו], 6.9.2000); רשות ערעור אזרחי 5097/06 ערוצי הזהב ושות' נ' ד.ס.ת. אחזקות בערעור מיסים ([פורסם בנבו], 11.7.2006)].
- לא מצאתי כי בנסיבות העניין מתקיימים התנאים למתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט בענייני בוררות. הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה דיון "בגלגול שלישי". גם לגופו של עניין, יש לדחות את טענות המבקש, ולהלן אפרט את נימוקיי בקצרה.
- הבקשה לאישור פסק הבורר בצלאל: סבור אני כי בצדק לא נעתר בית המשפט קמא לבקשה לאשר את פסק הבורר בצלאל. כפי שצויין לעיל, השופט אוקון קבע כי החלטת הבורר בצלאל הינה בגדר "החלטה אחרת" ואינה "פסק בורר" ולכן דחה את בקשתו של מר יונה לאשר את פסק הבורר. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי הבורר זילר, ולפיכך החלטת השופט אוקון הינה בגדר החלטה חלוטה, כפי שמציין המבקש עצמו. ברי אם כן, כי המבקש אינו יכול לבקש פעם נוספת את אישור פסק הבורר בצלאל, לאחר שבקשה כזו נדחתה בעבר.
- יתרה מכך, כאמור לעיל, בישיבת הבוררות הראשונה שהתקיימה בפני הבורר זילר, הסכימו הצדדים כי אם תידחה בקשת רשות הערעור על החלטתו של השופט אוקון, יחל הדיון בשאלת הבעלות והניהול בקבוצה מראשיתו. היינו, בכך הסכימו למעשה הצדדים על איונו של פסק הבורר בצלאל, בכל הנוגע לשאלת הבעלות והניהול בקבוצה. המבקש אינו יכול לחזור בו מהסכמה זו כעת, משהחלטת הבורר זילר אינה נושאת חן בעיניו.
במאמר מוסגר יצויין, כי עצם העברת הסמכות לדון בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לבורר, נראית לכאורה בעייתית; אלא שבנסיבות המקרה, לאור העובדה שהצדדים הסכימו כי שאלות הבעלות והניהול תידונה מלכתחילה, ומשממילא נדחתה הבקשה, לא ראיתי לנכון להתעכב על נקודה זו.
- לאור הסכמת הצדדים, כאמור, נותר פסק הבורר בצלאל חסר משמעות. אשר לפסק הבורר זילר, בעניין זה עולות שתי שאלות עיקריות: האחת, האם עסקינן ב"החלטה אחרת" או שמא בפסק בורר סופי, והשנייה, האם קיימת עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות.
- פסק בורר או החלטה אחרת: ההבחנה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק דין" של בית משפט אומצה גם לעניין ההבחנה בין "החלטה אחרת" של בורר לבין "פסק בורר" סופי או חלקי [רשות ערעור אזרחי 8092/02 אלוני נ' תקווה, פ"ד נז(1) 740, 743 (2002) (להלן: אלוני נ' תקווה)]. המבחן שנקבע לעניין זה הינו האם ההחלטה מסיימת את הדיון בשאלה שהובאה בפני הבורר, כלומר, האם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו [ערעור אזרחי 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 363 (1997) (להלן: מנדלבליט נ' מנדלבליט); אלוני נ' תקווה (עמ' 743)]
- בענייננו טוען המבקש, כי ההכרעה בשאלת מתן החשבונות אינה בגדר החלטה במחלוקת שלמה ובעלת קיום עצמאי, אלא אך ורק בגדר שלב ביניים בדרך אל ההכרעה הסופית בסעד הכספי שהתבקש, על יסוד אותם חשבונות שהתקבלו.
- טענה זו אינה מדויקת. ראשית, נקבע בפסיקה כי תביעה למתן חשבונות עשויה להיות בעלת קיום עצמאי אף בלא סעד כספי המתבקש בצדה [ערעור אזרחי 28/85 פיתוח יהודה בערעור מיסים נ' עיזבון המנוח יהודה היס ז"ל, פ"ד מ(1) 78, 80 (1986); רשות ערעור אזרחי 9710/04 אורה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בערעור מיסים נ' בלסקי ([פורסם בנבו], 11.1.2005)]. שנית, נקבע כי אכן תובענה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים, אולם שני השלבים בהם מדובר, מרכיבים את הסעד למתן חשבונות עצמו. רק לאחר שני שלבים אלה, בא תורה של תביעה כספית [ערעור אזרחי 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4) 337, 344 (1997)]. דהיינו, אין זה מן ההכרח שסעד למתן חשבונות יהיה סעד "ביניים" בדרך אל תביעה כספית, אלא ייתכן שסעד כזה יעמוד בפני עצמו.
- מעיון בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי המשיבים לבורר זילר עולה, כי לכאורה לא הסתפקו המשיבים בסעד של מתן חשבונות בלבד, אלא הוסיפו עליו סעד כספי. בהחלטתו, הורה הבורר זילר למבקש ליתן בתצהיר חשבונות מלאים, כפי שפורט לעיל, ולא העניק את הסעד הכספי שעשוי לבוא, מטבע הדברים, רק לאחר בחינת החשבונות שיינתנו בתצהיר. הבורר אף הוסיף כי "הליבון הסופי פתוח לבירור ולהכרעה בהליך של מתן חשבונות ובכל הליך עוקב שיבוא אחריו" (עמ' 36 לפסק הבוררות). לכאורה, אם כן, מדובר בהחלטה שלא סתמה את הגולל על הסעד המלא המבוקש על ידי המשיבים בכתב התביעה. לכאורה בלבד אמרתי, שכן כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט קמא, המשיבים למעשה ויתרו על אותו סעד "נוסף", דהיינו הסעד הכספי שיכול וינבע לאחר מתן החשבונות. ראו עמ' 148, סע' 37 לפסק הדין של בית המשפט קמא:
"...הוא [ב"כ המשיבים - י.ד.] הצהיר בפני פעם ופעמיים כי אין בכוונתו לבקש שוב סעד נוסף."
- בנסיבות אלה, סבורני כי בצדק קבע בית המשפט קמא כי עסקינן בהחלטה סופית ושלמה של הבורר זילר, ומכאן שניתן היה לאשרה כפסק בורר סופי.
- עילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות: גם בעניין זה לא מצאתי מקום להתערב בפסיקתו של בית המשפט קמא. בית המשפט דחה טענה זו הן לגופה, קרי, לאחר שבדק ומצא על פי הראיות שבפניו כי למבקש ניתנו מספר הזדמנויות להביא בפני הבורר עדים וראיות, והן מהטעם שטענה זו הועלתה באיחור רב, ורק לאחר שמצא המבקש כי פסק הבורר אינו עולה בקנה אחד עם רצונותיו. אין מקום להתערב באיזו מקביעותיו של בית המשפט קמא בנושא זה.
- לאור האמור לעיל, דין בקשת הרשות לערער להידחות, אף בלא צורך בקבלת תשובת המשיבים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ל' באב תשס"ח (31.8.08).