השיא, כהגדרת הערר, היה במשחק ביום 21.4.2018 ברמת השרון, שם החמצת שער של רן סמוך לסיום (במשחק שהסתיים בתיקו) הוביל לצעקה מהדהדת של המאמן כלפיו: "בן שרמוטה". אף לאחר מכן המשיך המאמן וצעק עליו דקות ארוכות, ואף הוסיף וקילל אותו בפני השחקנים ששהו על הספסל אותה עת, לפי הנטען.
בסמוך לאותו משחק ברמת השרון, שאת שאירע בו התבייש רן לגלות להוריו, הסתיימה העונה, ביום 12.5.2018. בסופה הודיע המועדון לשחקנים שהמאמן ימשיך עם הקבוצה גם לעונה הבאה, זו שתחל בסתיו 2018, וזאת לפליאתם ואכזבתם של רן ושל שחקנים רבים אחרים בקבוצה, כך טענתו.
למחרת היום פנה אביו של רן, עו"ד עמית ארד, למועדון, וביקש לשחרר את בנו מן הקבוצה. בינתיים, הפסיק רן להתייצב עוד לאימוני הקבוצה, שאותם העביר המאמן. נציגי המועדון הסבירו לאב כי הוא מגונן על בנו יתר על המידה, ודחו את הבקשה. ביום 23.5.2018 שוחח האב עם המנהל המקצועי החדש של המועדון, מר אייל לחמן, שניסה ארוכות לשכנע את האב להותיר את רן במועדון. בתגובה לתיאורי ההתעמרות הסביר מר לחמן כי גם הוא עצמו, עת שימש כמאמן, צעק על שחקניו, והזכיר אף אירוע שבו המאמן המפורסם אלכס פרגוסון השליך נעל על השחקן דייוויד בקהאם; טיעונים שמלמדים לשיטת הערר על תפיסתו של המועדון והגיבוי להתנהגות המתעמרת. פנייה אחרונה לקבוצה, לשחרורו של רן מן הקבוצה בהתאם להוראת סעיף 11א(א4) לחוק הספורט, נענתה בדחייה וסירוב. מכאן הערר.
- הערר הוגש בהתאם לשילוב הוראות סעיפים 11א(א4) ו-12 לחוק הספורט, שלפיהן שופט שהוסמך בהתאם לחוק רשאי להתיר לספורטאי קטין, גם אם מועדונו סירב, להשתחרר מן המועדון אם המשך פעילותו באגודה הוא "בלתי סביר או בלתי אפשרי, מסיבות שאינן תלויות בו, או שהמשך פעילותו כאמור עלול לגרום לו נזק של ממש". כזה הוא המשך פעילותו של רן, נטען. אף שיש לו טענות גם באשר לשאלת קיום ההסכם, לא בכך עוסק הערר, נטען. התעמרות מילולית, ביזוי, השפלות והיחס מצד המאמן, והכל בגיבוי מלא של המועדון, והשפעתם של אלה על רן, יצרו מצב שבו רן אינו יכול להמשיך ולשחק במועדון, ובית המשפט מתבקש להבהיר שאין מקום להתנהלות שכזו כלפי קטינים.
- הגיב המועדון: הוא סירב ומסרב לשחרר את רן. המועדון השקיע בו כספים ומשאבים רבים, נתן לו את כל התנאים הנדרשים, ובנה את הקבוצה בין היתר בהתבסס על העורר, תוך שראה בו פוטנציאל להיות שחקן בקבוצה הבוגרת של המועדון. הנזקים שטוען להם העורר: סתמיים וכוללניים. לא נוצרה "מסה קריטית" כנדרש בפסיקה לשם שחרורו, ללא תמורה וללא תנאי. מתן היתר לשחקן להשתחרר ממועדון, תוך שהוא נתון לחוזה מחייב, יהווה "פתח מסוכן מאד לגל של עררים שיגישו ספורטאים", רק משום שחשו עצמם נפגעים מ"ביקורת מקצועית".
הכחשה מפורשת ומפורטת לא באה לגוף הטענות. נטען רק כי המאמן לא קילל את העורר ולא כינה אותו "בשמות בוטים". ומיד לאחר הכחשה כללית זו: הסבר מדוע כך ראוי למאמן לנהוג. תפקידו הוא להכין את הקבוצה למשחק ולנהל את המשחק. עליו לדרבן את שחקניו ולבקרם כאשר הם עושים טעויות, במשחק, במגרש האימונים, ובחדר ההלבשה. תפקידו לתת להם הוראות מקצועיות, ולומר גם "דברים קשים שלעתים אינם נעימים". יש לו הרי אחריות כוללת על התוצאות שאליהן מגיעה הקבוצה. "המאמן נמדד על-פי הישגי הקבוצה ועל-פי יכולתה המקצועית", הוסבר, ו"מאמן שהקבוצה שהוא מדריך נכשלת, עלול לשלם על כך בתפקידו". הטחת ביקורת או נזיפה בכדורגלן בגין תפקוד מקצועי לקוי, טעות שעשה, או זלזול במאמן, היא "לב לבו של תפקיד המאמן". רק כך יוכל למלא המאמן את תפקידו, גם אם הדבר כרוך בהרמת קול, אפילו המדובר בשחקני נוער או נערים. אכן, גערות של מאמן בשחקן אפשר שיגיעו לאזני אחרים. צעקות של מאמן של שחקן הן "ענין של יום ביומו בענף הכדורגל", כך גם ביתר ענפי הספורט הקבוצתי. ועוד: דברים שמאמן אומר לשחקן, גם אם השחקן נפגע מהם וגם אם היו חריפים, אינם עילה לערר לפי חוק הספורט.
- לשלמות התמונה יצוין כי לצד הטענות לגוף הערר, גרס המועדון כי אין כלל מקום לבירור המחלוקת בבית המשפט, כי אם בפני מוסדות שיפוט פנימיים של ההתאחדות לכדורגל בישראל (להלן: ההתאחדות). עמדה זו באה בתחילה כטענה ל"חוסר סמכות", בגדרי התגובה לערר, ולאחר שנדחתה, באה כבקשה עצמאית לעיכוב ההליכים מחמת קיומה של תניית בוררות. את בקשתו סמך המועדון על הוראות סעיפים 10 ו-11 לחוק הספורט, והתקנון שנקבע מכוחן ואשר מחייב את כל הספורטאים הפועלים במסגרת ההתאחדות. ההתאחדות תמכה בעמדת המועדון: בהתאם לקריאתה את הוראות החוק, מצאה כי בידה הסמכות הבלעדית לדון, וכי אם יסבור בית המשפט אחרת, הרי שבכך "מבטל בית המשפט את המוסד לבוררות ולגישור", וכל שחקן שיחפוץ להשתחרר יטען כי "מאן דהוא קילל אותו". העורר הציג עמדה נוגדת, הנסמכת על קיומה של הוראת החוק המפורשת 12 לחוק הספורט, שעניינן בזכות להגשת ערר לשופט על החלטה של מועדון שלא לשחרר שחקן הסבור כי התקיימו בו התנאים שבסעיף 11א(א4) לחוק. בהחלטתי מיום 29.7.2018 דחיתי את הבקשה לעיכוב ההליכים, מן הטעמים המפורטים בהרחבה באותה החלטה, ונקבע דיון לבירור טענות הערר לגופן.
הדיון בערר
- בדיון העידו מטעם העורר הוא עצמו, ואף אמו ודודו השמיעו דברים. מחנכתו מסרה תצהיר, אף שלא יכולה הייתה להתייצב לדיון והעורר עתר לקיום דיון נוסף לשמיעתה; בהסכמת הצדדים נחסך הצורך בחקירתה. מן העבר האחר העידו המאמן, כמו גם מנהל הקבוצה, מר כפיר אדרי.
- העיד רן, בדרך שהמחישה את שנטען בערר. הוא לא חלק על כך שתפקידו של מאמן הוא גם לבקר, אך טען באשר לאופן שבו נעשה הדבר. כך, תיאר כיצד נוהג המאמן לעמוד במרחק קצר של שני מטר או פחות מן השחקן, לצעוק עליו ולכנותו בכינויים, לאזני כל יתר חברי הקבוצה. הוא תיאר כיצד מדי שבוע הוא סופג את הכינוי "גולם", כך גם כל יתר השחקנים, ואף לקללות אחרות הגיע הדבר. הוא תיאר כיצד האימונים אינם אלא רצף של צווחות, "כמה אתה לא ולא ולא". עצירת כדור שלא כנדרש: "צרחות, וכל האצטדיון בשקט מסתכלים איך שהוא עומד מטר ממך וצורח עליך". בעניין זה רן לא היה היחיד: כמעט כל חבריו (שלא העידו) כמוהו, טען. במשחקים, "כל אחד מפחד להחזיק את הכדור כי היה מפחד שיצרחו עליו, היו מנסים להפטר מהכדור, אנשים היו משחקים בפחד. אם אתה מאבד כדור לא משנה מה אתה מקבל צרחה".
בפרט תיאר רן את המשחק מול רמת השרון ביום 21.4.2018, שם החמיץ שער ממצב נוח לאחר שניסה לבעוט במקום לנגוח, שאז ראה ושמע את מאמנו צועק עליו "בן שרמוטה", מסתובב לספסל, מתחיל לבעוט בחפצים, מאבד שליטה, וממשיך לצעוק עליו "תכניס את הראש גולם". אף לאחר הארוע, בעוד רן משחק כשחקן כנף בצד הקרוב למאמן, המשיך הלה לצעוק על רן משך דקות ארוכות. "אתה מרגיש מושפל", הסביר רן, ואמר: "ברגע הזה רציתי פשוט ללכת"; ורק לאחר השתהות הוסיף: "מהמשחק".