ואשר לאמנה לזכויות הילד: זו אושררה בישראל בשנת 1991. היא מחייבת את המדינות שאשררו אותה לנקוט אמצעים "תחיקתיים, מינהליים, חברתיים וחינוכיים מתאימים, על-מנת להגן על הילד מפני אלימות גופנית או נפשית לסוגיהן, ... טיפול רשלני, ניצול או התעללות... שעה שהוא נתון בטיפול הורים, אפוטרופסים חוקיים או אדם אחר המופקד על הטיפול בו" (עמ' 230 לתרגום הרשמי לעברית). האמנה אינה חוק, אך מעמדה כנורמה הסכמית במשפט הבינלאומי מקרין על דרך פרשנותה, ויש לנסות ולהעניק לדין המקומי פרשנות שתתיישב עם הוראות האמנה (ראו: ערעור פלילי 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(6) 738, 750 (2004)). ברור אפוא כי בבואו של השופט לפרש את שאלת ה"סבירות" של המשך פעילותו של ספורטאי תחת פיקוחו של מאמן הרודה בו, יהיה לעשות כן ברוחה של האמנה. ורוחה ברור: "יש לקבוע, כי ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכול וכול, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה כלח", כך נאמר בעניין פלונית (פסקה 29). שם התמקד בית המשפט בענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם. ובענייננו יפה הסיפה, בדבר איסור השפלתם וביזוי כבודם של הקטינים, כאשר זו הפעם בידי מי האמונים על נדבך חשוב בחינוכם, ולא דווקא הוריהם.
- במידה רבה, יוער, יש לתמוה על עצם תפיסתו של המועדון כי להטחת חרפות באוזני הקטינים ובהשפלתם בידי אחר יש מקום. הספורטאים המתחנכים במועדון הם קטינים. איש לא היה מעלה בדעתו שמחנך בבית הספר אשר נדרש "להדריך", "לדרבן" או "לבקר" (תפקידיו של המאמן, כך הגדרת המועדון בתגובה), יעשה זאת אגב צעקות, או השמעת כינויי גנאי. איש לא היה מעלה בדעתו שמורה לנהיגה המבקש לבקר את תלמידו "בגין תפקוד מקצועי לקוי" (שוב, מתפקידי המאמן, הגדרת המועדון) יקלל אותו, או יצווח עליו דרך קבע לאזני התלמידים האחרים. איש גם לא היה חושב שילדיו שלו, המגיעים למסגרת מקצועית כלשהי, ראוי שכך יתחנכו ושליחס כזה יזכו. ואם אלו פני הדברים בכל הקשר אחר, אזי אין כל הצדקה לכך שרק בשדה הספורט יהיה כבודם של הקטינים הפקר. אם התנהגות מעין זו של המאמן היא "עניין של יום ביומו בענף הכדורגל ובכל ענפי הספורט, והיא חלק בלתי נפרד מהפן המקצועי של ענפי הספורט הללו", אחת דינה: להיפסק.
- טוען המועדון חרף כל האמור: גערות ודברים חריפים שמטיח מאמן בקטינים הוא דבר "יום ביומו", שאל לו לשופט לקבוע כי יש בו פסול, ודאי עילה לשחרורו של הקטין מעול מאמנו הרודה בו. בבחינת "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", כך נראה. ברם מציאות בעייתית לא תכתיב את קביעת הנורמות. העובדה שהמועדון מקבל את המאמן הרודה כעניין בלתי נמנע יביא את בית המשפט לומר בקול רם וברור: לא כך יהיה. כאמור, התפתחויות חברתיות ומשפטיות הובילו לשינוי התפיסה באשר ליחס הראוי כלפי קטינים ברבות השנים, מרכוש, או שמא שק חבטות, לאדם בעל זכויות וכבוד.
- ראוי להדגיש עוד שהעובדה (שעליה עומד המועדון עצמו) כי כך נעשה, אין משמעה שצריך להיות קושי לעמוד באתגר הכרוך בחינוך הספורטאים שלא בדרך של השפלתם. מה שנדרשת היא הבנה של היחס הראוי לקטינים, והקניית גישה חיובית לאימון קטינים מצד המאמן, גישה שהמחקרים מלמדים שיכולה רק להועיל לקטינים (ראו: בן שחר ורוני לידור "הגישה החיובית של מאמנים לאימונם של ספורטאים צעירים: היבטים תיאורטיים ומעשיים", זה רק ספורט? 197). הקושי, כך עולה, אינו בהיעדר האפשרות לדרך האימון הנאותה, אלא בשלושה: היעדר נגישות מספקת של מאמנים לשיטות אימון חיוביות (ולמצער המאמן בענייננו לא זכה להיחשף להן, כך עלה מעדותו); היעדר מודעות (ותדגים גישתו של המאמן כאן, שסובר כי כינוי חניכיו בתואר "גולם" כלל אינו כינוי גנאי), והיעדר מוטיבציה לשנות את דרך ההתנהגות. בעניין האחרון זה, כל עוד המועדון מגונן ואף מחזק, מעדיף להעסיק את "המאמן הצועק" (הסברו של מנכ"ל המועדון, נזכיר) ולגבותו, ולא המועדון ולא המאמן חשופים לסנקציה כלשהי, יהיה קושי בפתרון הבעיה. מאמן שרואה לנכון לנהוג כך (ומובן שרבים אינם נוהגים כך) לא יהיה נתון לכוח חיצוני שיניא אותו מהתנהלות משולחת רסן, הטחת כינויי גנאי בקטינים, קללות כלפיהם, והשפלתם בפני חבריהם. לעומת זאת, ככל שתהיה סנקציה, קצרה הדרך לשינוי התנהגות. גם המאמן המסוים בהליך שלפנינו ודאי יכול לשנות מדרכיו (גם אם הדבר מאוחר מדי עבור רן). כעולה היטב ממהלך עדותו, מדובר באדם נבון שניחן בשליטה עצמית, שכאשר ידע שהוא נתון להליך משפטי הנסב על התנהלותו, השכיל לנהוג בנועם וברוגע. הוא, ואין אלא להניח שגם מאמנים אחרים המשחררים את חרצובות לשונם בדברם עם קטינים, ודאי יוכלו לשנות מהתנהגותם המוטעית ככל שלא תזכה לתמיכת המועדון, וככל שהמאמנים והמועדון יידעו שיש לה השלכות, וכאן - שחרורם המיידי וללא תנאי של קטינים מן המועדונים שהשקיעו בהכשרתם.
ודוק: אין הכוונה שהשמעת ביקורת אסורה. ודאי שתפקידו של מאמן הוא להקנות יכולת מקצועית, על כל רבדיה. ודאי שתפקידו של מאמן להבטיח משמעת נאותה של שחקניו. אולם ודאי שניתן לעשות זאת גם בלא ביזוי והשפלה. אם מאמן נזקק לצעוק לחניכיו הוראות טקטיות בזמן שהם פזורים במגרש, ודאי לעת משחק, יעשה כן. אם הוא נזקק להשפיל את מי משחקניו כ"עונש" על כך שכשל במסירה, או בכיסוי שחקן יריב, או שבעט במקום לנגוח: יימנע. שחקניו הצמאים להקניית ידע מקצועי יאזינו גם כאשר הדברים באים בנועם, בהערות ענייניות, ואם לא האזינו, בידי המאמן והמועדון כלים להתמודד גם ללא השפלת הקטין. קללות, צווחות, השפלות והשתלחויות לא יקנו לספורטאים הקטינים ולמועדון דבר, אינן מועילות, וניתן לשרשן, מרגע שקיימים המודעות, המוטיבציה והרצון.
- האפקטיביות של הכלי שיצר המחוקק, של שחרור ללא תנאי בנסיבות חריגות, שאליו מתנגד המועדון נמרצות, מדגימה גם מדוע איננו עוסקים כאן בדיון נאיבי, באשר לדרך הנאותה להתייחס לספורטאים קטינים, שעה שהמציאות (לתפיסת המועדון) שונה. אכן, לעתים תקצר היד מלהושיע. "יהיה זה פשטני מדי לחשוב שדיבורים על אתיקה ועל ערכים בספורט יכולים להביא לשינוי", מגלים גם המחקרים (ראו: זה רק ספורט? 185). דו"ח של מבקר המדינה, דיונים מעמיקים בוועדה החשובה לזכויות הילד בכנסת, ועולם כמנהגו נוהג. אולם במקרה שלפנינו, קיים פתח ברור לשינוי. אגודות הספורט חרדות, וניתן להבין את הדבר, מכך שבסיומה של השקעה נרחבת בפיתוחם והכשרתם של הקטינים, יוכלו אלה לעזוב ללא תנאי וללא שיהוי, בלא מגבלות הזמן המשמעותיות הקבועות בחוק הספורט כיום. אולם עתה תדענה אגודות הספורט כי הנחלתה של שיטת אימון קלוקלת, כזו שספורטאי קטין הושפע מכך ובעטיה אינו יכול להמשיך עוד, תוצאתה בהחלט אפשר שתהיה שחרורו המיידי של הקטין, ללא תנאי. אין אלא לקוות כי דווקא בהתקיים אותה סנקציה שיפוטית פשוטה הדברים יופנמו, וכך יוכלו המועדונים להמשיך בטיפוח הספורטאים הקטינים בנועם, לרווחת המועדונים והספורטאים גם יחד.
- עוד ראוי להעיר כי העובדה שהמועדון הוא שגיבה ומגבה את המאמן, מדגימה היטב כי הקושי שלפנינו אינו פרסונלי, של המאמן, כי אם קושי מערכתי. תפקידו של השופט לומר למועדון: יש לשנות מדרכי ההתנהלות, שאם לא כן יידע שאותה סנקציה שבכוחו של השופט להטיל, בדמות שחרור ללא תנאי וללא השתהות ממועדון, תופעל. ועוד יש לומר להתאחדות (בעלת דין כאן): אף תפקידה שלה להבטיח את רווחת בני הנוער. ההסתפקות בכך שאגב הכשרת המאמנים ילמדו הם פרק על "אימון ילדים" לא די בה. ההתאחדות היא רבת כוח והשפעה. היא הרגולטור. היא האמונה על הקניית כללי ה"fair play" של פיפ"א. בידה הכוח, ואף הסמכות, להדגים גישה פרואקטיבית בהרבה אשר תקדם הכחדה של שיטות אימון בלתי הולמות של קטינים במועדונים שתחת פיקוחה, וחזקה כי תעשה זאת.
"סיבות שאינן תלויות בו"?
- כאמור, שופט שהוסמך לכך רשאי לשחרר את הספורטאי הקטין מאגודתו אם המשך פעילותו באגודה הוא "בלתי סביר או בלתי אפשרי, מסיבות שאינן תלויות בו, או שהמשך פעילותו כאמור עלול לגרום לו נזק של ממש". הובהר מדוע "בלתי סביר" שרן ימשיך לשחק במועדון שבו מאמנו התאנה לו (ואף אם היה הדבר נבחן מזווית הראיה של הנזק הממשי הכרוך בכך, שאינה מצריכה דיון בסוגיית ה"סיבות שאינן תלויות בו", המסקנה הייתה זהה). אולם טען המועדון לעת השלמת הדיון, בלא לפרט: הדבר היה תלוי בו, ודי בכך להביא לדחיית הערר.
- לא הובהר למה כיוון המועדון את טענתו. אפשרות אחת: שרן הוא שהפסיק את אימוניו, כפי שהודגש בדיון. אכן, רן הפסיק ועבר להתאמן לבדו, זאת בתום העונה ולאחר שהחליט המועדון להותיר את המאמן עם קבוצת הנערים. אולם אין לכך נפקות. אי-הסבירות להמשך הפעילות היא תולדה של התנהלות המאמן כלפיו, וזה המאמן שיאמן גם בשנה הבאה. עתה, כבר יש לומר, זהו המועדון שאפשר את ההתנהלות האמורה.
ואפשרות שניה שאליה כיוון המועדון, כעולה מן הדיון: שרן לא פנה מיוזמתו לגורמים אחרים במועדון על מנת לפתור את הקשיים מבעוד מועד. בעניין זה יש לומר שמעת שההתנהגות כלפי הספורטאי היא כפי שהוא המצב בענייננו, אין להטיל עליו מעין "אשם תורם" בכך שלא פנה לאחרים במועדון ליידע אותם בקשייו. יתרה מכך, רן הבהיר את חששו שאם יפצה פה, הדבר יגיע לאוזני מאמנו, ורן "לא יראה דשא". ואכן, המאמן הסביר כיצד הוא מעורה היטב בכל הנעשה גם עם הפסיכולוג ובכל בעיה אחרת שמתעוררת, כך שברור שהיכולת להשמיע טענות ביחס למאמן באופן דיסקרטי בלתי קיימת. ובכל מקרה, סברה שאילו רק היה רן פונה מבעוד מועד לפרנסי המועדון היה מצבו אחר הוכחה כעקרה: המועדון הדגים היטב שגם כאשר טענותיו של רן נפרשו בהרחבה, התקשה המועדון למצוא כל פסול בהתנהלות המאמן. להיפך, המועדון רק הסביר כיצד המדובר בהתנהגות ראויה ואשר ממש מתחייבת (סברתו) מן הצורך לאמן, ומנהל מחלקת הנוער ראה להוסיף כאמור בתגובה לטענות אביו של רן, שהוא עצמו נהג לצעוק על שחקניו. קרי, לדידו של המועדון: אין בכך כל פסול. אם זו תגובת המועדון, ועליה יש להצר, הרי שאין להלין על רן שלא יזם מהלך מקדים של פניה למועדון בניסיון לטפל בדרך התנהלות המאמן כלפיו וכלפי יתר הקטינים המשחקים עמו.
- המסקנה: בלתי סביר כי רן ימשיך להתאמן במועדון. ההשפלות שספג, ההתנהלות שחווה, והגיבוי הגורף של המועדון לדרך התנהגות זו, כאשר אלה משולבים בהשפעה העמוקה שהוכחה של השפלה זו על חייו של רן, הופכים את המשך פעילותו הספורטיבית במועדון לבלתי סביר. אין להכריח אותו לחזור למועדון. יש לשחררו, ולאפשר את מעברו לכל מועדון שיחפוץ.
סוף דבר
- רן הוא נער אמיץ. בנחישות המשיך לשחק, המשיך להתאמן, עשה כל שביכולתו להתמודד עם תחושת ההשפלה העקבית שחווה באימוניו. הוא לא החל להתנהג באורח בעייתי על מנת להביא את המועדון לוותר על שירותיו, כפי שעשו אחרים, כך תיאר, אלא המשיך להתאמן ולשחק במלוא הרצינות, מתוך תקווה (שנתבדתה) כי המאמן יוחלף בסוף העונה וכך יזכה בשינוי אווירה. עתה הוא משליך את יהבו על מערכת המשפט. בעניין זה הוא חריג, ותעיד דלות הפסיקה. הוא ניחן באישיות הנדרשת על מנת להתייצב ולהשמיע את קולו. הוא זכה בתמיכה הורית ובתמיכה של מחנכת וצוות חינוכי מסורים בצורה יוצאת דופן. וגם כך, אילולא היה אביו עורך דין, הסביר, לא היה בידו להביא את עניינו לבירור שיפוטי, ובדומה לחבריו היה נדרש להחריש ולהמשיך ולקוות לטוב. יהיה אפוא רן לפה לחבריו שבמצבו.
- תוצאת ההחלטה ברורה: קטין המושפע עמוקות מכך שמאמנו באגודה רודה בו, בלתי סביר לדרוש ממנו להמשיך להתאמן באגודה. ויודגש: מובן שכל מקרה ונסיבותיו, ויש לבחון בזהירות אם מבחינת הספורטאי המסוים, שיטות אימון משפילות הן שיצרו את המצב שמבחינתו אין זה סביר עוד לדרוש ממנו להמשיך להתאמן במועדון. אולם כאשר מוצא השופט כי הנסיבות התקיימו, כפי שנמצא בבירור בענייננו, ישוחרר הספורטאי הקטין ללא תנאי וללא שיהוי, גם אם הדבר כרוך בירידתה לטמיון של השקעתה של האגודה בספורטאי. יוער שיש לקוות שלא יהיה צורך בעררים עתידיים, וכי אגודת ספורט המגבה ואף מעודדת יחס קלוקל של מאמנים כלפי הספורטאים הצעירים שעל חינוכם המקצועי הם אמונים, תדע לשנות מגישתה.
- העורר, רן ארד, משוחרר אפוא מן המועדון. המועדון - ובעניין זה היטיב לעשות - לא עמד על כך שבמקרה של קבלת הערר, יושהה השחרור לפרק הזמן של 30 ימים הנקוב בסעיף 12 לחוק הספורט (ואכן - אין בכך כל טעם). מכאן, כמו גם בשים לב לכך שמדובר בהכרעה בערר שהיא עצמה אינה נתונה כאמור לערעור, השחרור הוא מיידי. ממילא בידי העורר להבחן, להתאמן, או להצטרף לכל אגודה אחרת. אין באמור לגרוע מטענות אחרות הנסבות על ההסכם שנכרת בין הצדדים, שאינו מעניינו של הערר.
- אשר להוצאות, שכל צד ביקש להטיל על רעהו בהתאם לתוצאות הערר: משזכה העורר בדינו, ואף שיוצג בידי אביו שהוא אף אפוטרופסו, אשר השקיע רבות בחילוץ בנו מן המיצר, הרי שהוא ודאי זכאי עדיין לשכ"ט עורך דין, וזאת בהקבלה לעקרון שבתקנה 516 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. זאת, שלא על הצד הגבוה, שעה שידע המועדון לייעל את מהלך הדיון. יישאו אפוא המשיבים 2-1 יחד ולחוד בשכ"ט עורך דינו של העורר, בסכום כולל של 15,000 ₪.
ניתנה היום, ג' אלול תשע"ח, 14 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.