וכמעט למותר לציין: אין כדורגלן צעיר כלשהו שיצליח יותר בהשתלטות על כדור, במסירה, בתיקול או בטכניקת הבעיטה לשער כיוון שמאמנו עשה לו מנהג לצווח עליו לאוזני חבריו, לעלוב בו, או להקטין אותו; ואין כל נער ונערה באגודת ספורט כלשהי שישפרו את כישוריהם כתוצאה מהשפלות. המדובר בהתנהגות כוחנית של מאמנים כלפי חניכיהם התלויים בהם ורואים בהם כמודל, התנהגות בהתאם לכל המחקרים, תועלת אין בהתנהגות זו.
- ואשר לסברה כי יש בהשפלות כדי להועיל לקבוצה: אף זאת טענה נטולת כל עיגון במחקרים כלשהם, והיא מבטאת לכל היותר אמונה של המאמן ושל המועדון שלדרך התנהלות שכזו תתכן הצדקה ותועלת כלשהי. פגיעה במוטיבציה של השחקן, ברצונו להיות יצירתי, ובלכידות הקבוצתית אינן תורמות דבר לקבוצה, אלא להיפך. ידגים תיאורו של רן כיצד הידיעה שאיבוד כדור יסתיים בצרחה "גולם" מובילה אותו ואת יתר השחקנים להעביר את הכדור במהירות למי מחבריו, דבר שוודאי מפחית את הסיכויים לכל יוזמה ויצירתיות של השחקנים. ידגים תיאורו של רן את תגובתו באותו משחק שבו לנוכח החמצת שער מעמדה קורצת בשלהי ההתמודדות: אותה "שטיפה" שזכה לה ממאמנו, בדמות קללה וצעקות משך דקות ארוכות על כך שהיה צריך לנגוח ולא לבעוט, ודאי לא היה בה לתרום לבטחונו, לכושר המשחק שלו, או לשקט הנפשי הנדרש, אלא רק גרם לו לרצות "ללכת". וגם אם ידגים המועדון מקרים שבהם מאמן שנהג בדרך קלוקלת "הצליח" (במובן של צבירת נקודות כנראה), הרי שהצלחה זו היא ודאי אינה תולדה של התנהגותו, אלא שבאה למרות התנהגותו.
- עוד הסביר המאמן: "התפקיד שלי לייצר שחקנים לקבוצה הבוגרת". כאשר ארע הדבר ביחס לשחקן מסוים אך לפני זמן קצר, תיאר, גרם הדבר גאווה עצומה למאמן. את גאוותו ניתן להבין כמובן, אך כאן יש להזכיר: ההתייחסות לשחקנים הצעירים אך כמאגר פוטנציאלי לאספקת שחקנים לקבוצה הבוגרת, ממנה משתמע כי מי שאינו טוב מספיק יזכה לצעקות ולהשפלות, אף היא בעייתית. עשרות אלפי קטינים משחקים כדורגל במועדונים והאגודות השונות שבפיקוחה של ההתאחדות, ורק אחוז קטן מהם יגיע לשורות הליגות המקצועניות, בישראל או בחו"ל. הרוב, אפשר שלפליאתם ולפליאת הוריהם, לא יהפכו את הכדורגל למקצוע, ורבים מהם יסיימו את הקריירה שלהם עוד טרם הגיעם לבגרות. ובכל זאת, השקעתם אדירת ההיקף בכדורגל אמורה לשמש להם חוויה מעשירה וחיובית, לא להותיר אותם לצד הדרך כאילו כשלו. הספורט אמור לשמש להם כלי מחנך ומעצים, ללמוד כללים האמורים להיות להם לעזר בהיותם חלק מן החברה האזרחית, לשיפור בטחונם העצמי ולפיתוח הכבוד לכללי המשחק ההוגן. "הספורט", כך שנה הסוציולוג הנודע נורברט אליאס, "כולל משחק תוך שמירה על סטנדרטים חברתיים בשתי רמות: הכללים החלים על ענף הספורט עצמו והכללים התקפים בחברה ככלל" (Sport im Zivilisationsprozess 143 (Münster 1982)). כללים אלה לא יילמדו מהתייחסות לשחקנים הצעירים בדרך של השפלה, כאילו היו מאגר שחקני עתיד ותו לא, כאילו אין חשיבות לשאלה אילו אנשים יהיו כאשר יסיימו את דרכם במועדון. החברה שבה אנו חיים מקפידה בכבוד האדם. דבר זה אמור להשמר גם במסגרת עיסוקו של הקטין בספורט ועל אחת כמה וכמה בשלב עיצובה של האישיות בנעוריו.
- מאפיין מובהק של השקפתו הבעייתית של המועדון באשר לתפקיד המאמן, ואמונתו כי שיטת לימוד וחינוך הראויה של מאמן אמורה לכלול גערות, ביקורת חריפה ודברים קשים, הוא שלא ניתן לזהות בעמדתו של המועדון (סעיפים 32-24 לתגובה) כל התייחסות לעניין בסיסי אחד, והוא: כי המדובר באימון קטינים. קטינים, מטבע הדברים, אינם בגירים. מן העבר האחר, ואף זאת נשתכח מן המועדון, עומדות להם זכויות, כאילו היו בגירים. "קטן הוא אדם, הוא בן-אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול" (ערעור אזרחי 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 833, 846 (1994)). שחקן קטין, ודאי כזה המשלם כספים למועדון על מנת לנכוח בפעילותו, אינו כשחקן הבגיר, ודאי המקצועני. מנכ"ל מחלקת הנוער, בנסותו לשכנע עד כמה ההתנהגות הרודה של מאמן כלפי שחקנו היא עניין לגיטימי ושגרתי, ראה לציין כי הוא עצמו צעק על שחקנים כאשר היה מאמן, והוסיף והזכיר לאבי העורר את עניינו של מאמן מנצ'סטר יונייטד הנודע אלכס פרגוסון, שהשליך פעם בחדר ההלבשה בזעם נעל על השחקן הנודע לא פחות דייוויד בקהאם. זאת, כנראה, כדוגמה לכך שגם הטובים שבמאמנים אפשר שיפגעו בשחקניהם, ואין בכך פסול. למותר לציין: ודאי שיש פסול, והעובדה שיש מאמנים מצליחים שלוקים בהתקפי זעם אין משמעה שיש להסכין עם התנהגות שכזו. אולם בכל מקרה כאן טמון ההבדל שבין מערך היחסים שבין מאמן או קבוצה ושחקנים בגירים ומקצועיים לבין יחסי מאמן - קטין. בקהאם יכול היה להתמודד עם ההשפלה בדרך של מעבר לריאל מדריד וקבלת שכר של מיליונים; נער בן 16 במועדון הסופג עלבונות ממאמנו יכול רק להחריש, לעבד את תסכולו בינו לבין עצמו, ולקוות שמאמנו יוחלף בסוף העונה באחר, המתחשב גם ברווחת הקטינים. מובן שגם הבגירים והמקצוענים ראויים להגנת המשפט, אולם קטינים נזקקים לה הרבה יותר.
על נכונות המשפט לראות את המשך שהיית ספורטאי קטין בהדרכת מאמן משפיל כ"בלתי סביר"
- משעמדנו על טיבה של ההשפלה בידי מאמנים את חניכיהם הקטינים, היעדר נחיצותה, היעדר תוחלתה, והיעדר צידוקים לאחיזת המועדון בלגיטימיות שלה בחסות "הביקורת המקצועית", כמעט מאליו אנו מגיעים למסקנה שלפיה אין זה סביר לדרוש מן הספורטאי הקטין שנמצא כי נפגע והושפע ממשית מהתנהגות זו להמשיך ולהתאמן תחת פיקוחו של מאמן שכך נוהג, ובמועדון אשר מחזק את התנהלותו של המאמן ואינה רואה בה כל פסול.
- הדברים מהווים לשיטתי אף המשך ישיר לגישתו של בית המשפט העליון בעניין החינוך האלים האחר, הפיזי, בסוגיית פלונית. העקרונות שבבסיסו כוחם יפה גם לשאלת ה"סבירות" של חיוב ספורטאי להמשיך ולהתחנך באווירה של התעמרות מילולית. בית המשפט, כך נקבע שם, מחויב להשית לבו להתפתחויות חברתיות, וללקחים שהופקו ממחקרים חינוכיים ופסיכולוגיים הנסבים על ענישה כשיטת חינוך. על בית המשפט לזכור כי "מעבר לכך שענישה מכאיבה או משפילה כשיטת חינוך, היא גם אינה משיגה את מטרותיה באופן אמיתי וגורמת לילד נזקים גופניים ונפשיים, היא מפרה את זכותם הבסיסית של אוכלוסיית הילדים בחברתנו לכבוד ולשלמות הנפש והגוף", נאמר (שם, בפסקה 27). על בית המשפט להביא בגדר שיקוליו את ההתייחסות המשפטית בת-זמננו למעמד הילד ולזכויותיו, ובפרט להשלכותיהם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והאמנה לזכויות הילד.
ככל שהדברים נוגעים לחוק היסוד, הרי שכמובהר שם, הוא מגן על אדם באשר הוא אדם, והקטין הוא ככל האדם, גם אם נשתכח הדבר מזכרונו של האמון עליו. ההגנה על שלום הילד, הודגש, היא אחד הערכים הגדולים של המדינה, הן כמדינה יהודית, הן כמדינה דמוקרטית (שם, בפסקה 28).