מכל אלו עולה תמונה ברורה: ראשית, המדובר בבעיה קיימת, משמעותית, ונפוצה. שנית, היא מדגימה קושי מובנה שבו המאמן, שתדיר נטול הכשרה מספקת אך מצוי בעמדת כוח, יכול לעשות ולעתים עושה שימוש בכוחו זה בדרך בלתי נאותה, תוך שחניכו (בפרט הבלתי מקצועני, ועוד יותר מכך הקטין) מצוי בעמדת נחיתות מובנית ונעדר כל כוח מעשי להתמודד עם הבעיה. שלישית, השפעתה של התנהגות זו קשה ומזיקה.
- טוען המועדון: את התנהגות המאמן ניתן להצדיק בכך שהוא נדרש להשיג נצחונות. אולם הרצון בהשגת נצחונות, משאת נפשם של המועדון ושל המאמן, אינו יכול להוות בסיס להשפלת החניכים הקטינים. קריאתו של הרמב"ם להתעמל ("כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ... אין חולי עליו וכוחו מתחזק" (משנה תורה, הלכות דעות ד יט)), אין קו מקשר בינה לבין מניית מספר הנקודות שבהן תזכה קבוצת נערים ב' של בני יהודה בליגה ארצית דרום, כאמת מידה יחידה להצלחת המאמן. קריאתו של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני ב-1898 לטיפוח "החינוך הגופני של הדור הבא, שישיב וייצור לנו את יהדות השרירים שאבדה", סופה הלוגי המתחייב אינו בהשפלת הדור הבא, ולא בקביעת הצלחתו של מאמן נערים אך בהתאם למספר הנצחונות שצברה הקבוצה שהדריך. איש לא יתכחש כמובן להכרת היצר התחרותי של כל העוסקים בתחום הספורט עוד מקדמת דנא, ולרצון הטבעי לנצח בכל תחרות, שהוא כוח מניע רב עוצמה. ברם לא זו תכליתם האחת של חינוך קטינים בתחום הספורט.
במובן זה קיים פער עמוק - אף שניכר היה שהמאמן והמועדון בענייננו אינם מזהים זאת - בין תפקידו של המאמן של קבוצת הבוגרים המקצוענית, לבין תפקידו של המאמן של קבוצות קטינים. עיינו: רוני לידור "ההקשר החינוכי של הספורט: גישה מערכתית", זה רק ספורט? ההקשר החינוכי של הספורט בבית הספר ובקהילה 273 (רוני לידור ונעמי פייגין עורכים, 2004; להלן: זה רק ספורט?).
הנצחון אינו היעד, ודאי לא היעד הבלעדי, של קבוצת הנערים שמטפח המאמן. גישת ה"נצחון בכל מחיר" מתאימה לספורט המקצועני, ואף זאת במידה מוגבלת ובסייגים ראויים שבראשם עקרון התחרות ההוגנת. אולם "על המאמנים לזכור שמסגרות ספורט של ילדים פועלות, או אמורות לפעול, על פי מודל התפתחותי חינוכי שבו המטרה העיקרית היא לשפר את יכולותיו של היחיד ולחנכו באמצעות מגוון של התנסויות ספורטיביות" (ראו: בן שחר ורוני לידור "הגישה החיובית של מאמנים לאימונם של ספורטאים צעירים: היבטים תיאורטיים ומעשיים", זה רק ספורט? 209). גישה שלפיה הנצחון הוא הכל, ועקב כך יש במרדף אחריו כדי להצדיק גערות, השפלות, כינויי גנאי וקללות, לא יזכה אפוא לגיבוי שיפוטי, כי אם לקביעה שלפיה פעילות בהדרכתו של מאמן שזו תפיסתו ומועדון המגבה אותו, היא בבחינת ה"בלתי סביר".
- עוד גורס המאמן: הביקורת, בדרך של גערות וצעקות על השחקן, מועילה לשחקן ומועילה לקבוצה, והרי היא חלק מתפקידו. ולא היא. ביקורת מקצועית בונה כלפי קטין ודאי מועילה. רן עצמו תיאר כיצד בעונה שעברה, שעה שהיה עוזר מאמן שסייע בידי המאמן, הרי שכל אימת שאותו עוזר מאמן היה עוצר ומשוחח עם השחקנים היה הוא נותן עצות מקצועיות, לשיפור מיומנויותיהם השונות של השחקנים, בנועם ובדרך שרן חש כי סייעה לו רבות. לעומת זאת, השפלות הבאות כשיטת הדרכה רציפה וקבועה אינן מסייעות לקטינים, ומחקרים אינספור הוכיחו זאת פעם אחר פעם (למקורות עיינו: Gervis הנ"ל). השפלות פוגעות במוטיבציה. הן גורמות להסתגרות, לפחד, לזעם, לאגרסיביות, לאי-כיבוד כללים ולאי-כיבוד הזולת. אין בהן לתרום דבר לבטחון העצמי של השחקן, ליצירתיות, לרצונו להצליח. בהתחשב בעובדה שאימונים במועדון הם אינטנסיביים וממלאים חלק מהותי בחייו של הספורטאי הקטין (בעניינו של רן: ארבעה אימונים ממושכים וכן משחק מדי שבוע), הרי שתיתכן לדרכי התנהלות פוגענית השפעה שלילית ועמוקה, לטווח ארוך וממושך. אין להן מקום אפוא. ועיינו עוד:
- Smith, F. Smoll, B. Curtis "Coach effectiveness training" J. of Sport Psychology 1 (1) 59 (1979(
Yukhymenko-Lescroart , Brown, Paskus "The relationship between ethical and abusive coaching behaviors and student-athlete well-being." Sport, Exercise, and Performance Psychology, 4 (1), 36 (2015).