מכאן שיש לאמץ את הטענות העובדתיות שבערר באשר להתנהגותו של המאמן.
- עוד יש לאמץ בסיום שמיעתו עדותו מכמירת הלב של רן באולם את טענותיו באשר להשפעה הקשה של דרך התנהגותו זו של המאמן על הלך רוחו, על אובדן המוטיבציה שלו, על הטרדה שהדבר גרם באופן שמעיב על לימודיו (גם אם לא הוצגו ונותחו גיליונות ציונים), כפי שתיארה בפרוטרוט גם המחנכת שלו, על ההשפעה הקשה שיש לדבר על מצב רוחו וחייו הפרטיים. אגב כך יש לדחות את טענת המועדון - הכללית ונטולת הפירוט - שמא מניע אחר קיים לרצונו של רן לעזוב את המועדון. רן חפץ במסגרת מקצועית שבה יוכל ללמוד, להתאמן, לזכות ביחס מכבד, למצות את הפוטנציאל שלו. כל אלה, לשיטתו, אין בידו לקבל כאשר המאמן ושיטותיו בעינן.
הדרך לבחינת השאלה האם "בלתי סביר" לנער להתאמן בהדרכת מאמן משפיל
- קובע המחוקק: אם "בלתי סביר" שהספורטאי הקטין ימשיך להתאמן באגודתו, ישוחרר. הביטוי "בלתי סביר" הוא כמובן סטנדרט, מושג שעל השופט הדן לצקת לתוכו תוכן. הוא בעל "רקמה פתוחה", מסוג המושגים אשר המחוקק משתמש בהם כדי לאפשר לבתי המשפט להתאימם לנסיבות שונות ולזמנים משתנים, לפי תפיסות העולם ואמות המידה הרווחות באותה עת (עש"ם 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 679 (1998)). פרשנותם של מושגים אלה "עשויה להשתנות באופן שישקף את תפיסות היסוד והערכים הרווחים בחברה מעת לעת. העידן שבו אנו חיים שונה מהעידן שנהג ערב קום המדינה ובשנותיה הראשונות" (ערעור אזרחי 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בערעור מיסים [פורסם בנבו] בפסקה 109 (14.5.2012)).
- התפיסות בכל הנוגעות לדרך חינוכו של קטין ודאי השתנו כמובן דרמטית ברבות השנים. בעבר הרחוק לא היה צורך לדקדק בדרך ההתנהגות כלפי קטינים, שכן לא נחשבו אלא לרכושו של האב, גישה שניצני שינויה באו רק באנגליה במאה ה-18 (לסקירה עיינו: יניב בוקר "שיחה בין שופט לילד" עלון השופטים ערעור שונה שמואל ברוך ז"ל (ינואר 2018)). ככל שהדברים נוגעים לחינוך בדרך של ענישה גופנית, הרי שאף בכך חלו תמורות לעבר הגישה נטולת הענישה, אפילו במשפט העברי (אביעד הכהן "חושך שבטו שונא בנו? על איסור האלימות בחינוך" פרשת השבוע תשס"ד, גליון 167). ובמשפט המדינה, הרי שבעוד שבראשית ימיה לא ראה בית המשפט העליון פסול בשימוש בענישה גופנית בידי הורים (ערעור אזרחי 319/54 ד.ג. נ' ה.ג., פ"ד יא 261 (1957)) ומחנכים (ערעור פלילי 7/53 ראסי נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ז 790 (1953), כל עוד זו סבירה ומתונה, הרי שגישה זו אינו עוד נחלתנו (ערעור פלילי 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 145 (2000); להלן: עניין פלונית. להרחבה עיינו: בנימין שמואלי "מהפך בעקבות מהפכה: מהפך בסוגיית הכאת ילדים ותלמידים לשם חינוכם בעקבות המהפכה החוקתית" קרית המשפט ח' תשס"ט 289).
- ואשר להשפלתו של קטין, גערות בו, הטחת דברים חריפים בו, וצעקות עליו? אמנם, אפשר וגערה נתפסת כפחותה בעוצמתה מהכאה ואף כתחליף לה. "תֵּחַת גערה במבין מהכות כסיל מאה" (משלי יז, י). אולם גם מילים, כידוע, כוחן רב, ופציעת הנפש אפשר שתהא לעתים קשה וחמורה, והשלכותיה ממושכות ועמוקות, לא פחות מפציעת הגוף. מכאן שעלינו לבחון את טיבן של אותן "גערות". מובן שעל המאמן להשמיע באוזני חניכיו הערות ביחס לתפקודם והצעות באשר לשיפורן. במישור המקצועי, הוא בעל הסמכות, ואילולא הנחייתו יתקשו חניכיו להשתפר. במישור המשמעתי, תפקידו להבטיח את התנהלותה התקינה של הקבוצה, זאת לצד מנהל הקבוצה, וגם כאן אפשר שתידרש ביקורתו. אולם כפי שידע אפילו העורר בן ה-16.5 לומר, יש ביקורת ויש ביקורת. את תפיסת המועדון והמאמן עצמו באשר לדרך להעברת אותה "ביקורת מקצועית" (הגדרתם) יש לבחון עתה, וזאת על מנת להבין האם יש לומר כי סביר לצפות מחניכיו לקבלה כמות שהיא.
על מקומה של ההשפלה בחינוך קטינים לספורט, ועל נימוקי המועדון והמאמן להיותה סבירה
- גורס המועדון, אם נתמצת: "המאמן נמדד על-פי הישגי הקבוצה ועל-פי יכולתה המקצועית. מאמן שהקבוצה שהוא מדריך נכשלת, עלול לשלם על כך בתפקידו". נתון זה מהווה לשיטת המועדון משום היתר למאמן לגעור בשחקניו. עליו לדרבן אותם, לגעור בהם, ולומר גם "דברים קשים שלעתים אינם נעימים", ואף "דברים חריפים", שגם אם השחקן נפגע מהם, אינם מקימים עילה לשחרור.
- יש לקרוא לילד בשמו. כאשר מאמן צועק לעבר שחקן באורח תדיר "גולם", הרי הוא משפילו. כאשר הוא עומד מרחק אפסי ממי מהם וצווח עליו לאזני חבריו, הרי הוא משפילו. כאשר הוא מקלל אותו בצעקה "בן שרמוטה" לאזני באי האצטדיון כולו, הרי הוא משפיל אותו. כאשר הוא ממשיך ומטיח בשחקן משך דקות ארוכות האשמות, לאזני חבריו, על כך שהחמיץ שער - בהזדמנות שחלפה לה כבר - הרי שהוא משפיל את השחקן. אותן גערות, אותם "דברים קשים" ו"דברים חריפים", אינם ביקורת עוד, כי אם השפלה לשמה.
- השפלת ספורטאים, ובפרט השפלת ספורטאים קטינים, היא תופעה קיימת. לדידם של המועדון, ודומה שגם לדידה של ההתאחדות, התופעה של השפלת נערים המתחנכים באגודות אינה קיימת, לא כאן, אפשר שלא ככלל. ברם התופעה ודאי קיימת, והמקרה שלפנינו ידגים. המדובר בתופעה מוכרת, המחייבת מודעות, תשומת לב וכמובן שגם טיפול יסודי של המועדונים, ובהנחיית ה"רגולטור", היא ההתאחדות. באנגליה, כדוגמה בולטת, ההתייחסות הקלוקלת כלפי ספורטאים ובפרט כדורגלנים קטינים (הן פגיעות פיזיות, אך גם במישור הנפשי) היא עניין שתשומת הלב הציבורית הופנתה אליו בשנות ה-90' של המאה העשרים, ובהתאם זכה לטיפול מקיף ורציני, בין היתר כמתבטא בהקמת ה- Child Protection in Sport Unit בשנת 2001 (ראו: Celia Brackenridge, Child Welfare in Football (Routledge 2007) ). עם זאת, ברי כי תופעת המאמנים המשפילים, הרודים בחניכיהם ועולבים בהם תדיר, היא תופעה שוודאי עודנה קיימת, ועוכרת שלווה (ראו דוגמאות לרוב בספר: Michael Calvin, No Hunger In Paradise (Century, 2017)).
כתיבה אקדמית עניפה סוקרת את תופעת המאמנים המשפילים, בפרט כלפי קטינים, ומלמדת על קיום התופעה, מקורותיה והשלכותיה. ולדוגמה:
- Kerr & A. Stirling "Defining and categorizing emotional abuse in sport", European Journal of Sport Science, 8:4, 173-181 (2008)
- Kerr & A. Stirling "Abused athletes' perceptions of the coach-athlete relationship", Sport in Society, 12:2, 227-239 (2009);
- Gervis "From concept to model: A new theoretical framework to understanding the process of emotional abuse in elite child sport" in Elite Child Athlete Welfare: International Perspectives 60 (2010)
ואשר לארץ: התופעה ודאי קיימת גם כאן, אולם כדרכן של תופעות רבות שאינן מטופלות במישור הפלילי, אין הן מטופלות כלל, למצער באופן אפקטיבי. ראו לדוגמה: הדיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת (פרוטוקול מס' 65 מיום 21.3.2018), שם תואר המצב שבו בהיעדר הכשרה של המאמנים להדרכת ילדים ונוער, הם מתקשים לעשות כן, וכיצד מאמן של ילדים בני 12 יכול עקב כך לרדות בחניכיו הצעירים (באחד המקרים שהודגם שם זכה הילד בין היתר לכינוי "פרזיט", זאת לעומת כינוי ה"גולם" שבענייננו). כעקרון, נמצא, יש להכשיר, דוגמת בהכנסת פרקים בדבר חינוך הקטינים בקורסי ההכשרה למאמנים, אולם מהלכים מזה 20 שנה לעשות זאת בפועל לא צלחו (שם). היעדר הכשרה זו ניכרה גם בדברי המאמן באולם, יוער. את עניין כשלונם של מאמנים לשמש מודל חיובי לחניכיהם הקטינים קשרו אנשי המקצוע לתחלואים הרבים הקשורים בהתנהגות הקלוקלת הפושה בניהול הספורט לקטינים בישראל, לרבות התנהלות הקטינים עצמם והוריהם לעתים (שם), בעיה נכבדה אך נפרדת שלא כאן תידון כמובן.