לעניין גישתו להשמעת גערות (כמתואר בתגובת המועדון, לא בערר, נזכיר): יש בעולם כל מיני סוגי מאמנים, הסביר, יש כאלה שלא מוציאים הגה, יש כאלה שהם דומיננטיים כל המשחק. "מה הדרך הנכונה? את זה לעולם אי אפשר לדעת". ואשר לאימונים, אכן, כאשר המאמן חולק עם שחקן את מחשבותיו, גם יתר השחקנים ישמעו, אולם הדבר לא נועד להשפיל את השחקן אלא כדי ללמד את האחרים.
לסיום הוסיף המאמן כי הוא אוהב את רן ומקווה שהלה ימשיך בקבוצה.
- עוד העיד מנכ"ל המועדון, מר כפיר אדרי, בעברו כדורגלן בבני יהודה ובקבוצות נוספות. הוא ביאר כיצד כאשר ישנן בעיות, יודע המועדון למצוא לכך פתרונות. לגבי מאמנים שמדברים "לא יפה", הם לא יהיו במועדון, הסביר. הביטוי "גולם" לא נמנה כנראה עם הדיבורים שאינם יפים בעיניו, והוא ראה להזכיר בהקשר זה את המאמן הנודע דרור קשטן, שאף הוא מרבה להשתמש בביטוי. ועוד הסביר: יש מאמנים שצועקים, יש מאמנים נחמדים, יש הרבה. מר אדרי "אוהב מאמנים שיותר צועקים, שחיים את המשחק ולא מאמנים שישנים". החינוך הוא חשוב לגיל הנוער, אך הצעקות הן חלק מן החינוך.
- אגב הדיון הציגו הצדדים מסמכים שונים, ובסופו השלימו טענותיהם בקצרה. משעשו כן, ובחנתי את כל טיעוניהם ומסמכיהם, ניתן לפנות להכרעה.
הכרעה
מסגרת הדיון
- איננו עוסקים בהליך רגיל המתנהל בבית המשפט. חוק הספורט, המסמיך את התאחדויות הספורט לקבוע תקנונים החולשים על מגוון רחב של אספקטים ביחסים בין הגורמים הקשורים בהתאחדויות (שהם שחקנים, מאמנים, מועדונים ועוד), החריג מפורשות עניין אחד והוא סוגיית יכולתם של שחקנים ובפרט קטינים להשתחרר ממועדונים, כמפורט בסעיף 11א לחוק הספורט. כאשר באה בקשה להשתחרר, בידי המועדון להחליט אם לקבלה. אם סירב, ניתן להגיש ערר שיתברר לפני שופט (להבדיל מאשר בית משפט) שמינהו שר התרבות והספורט. ובמקרה שלפנינו - הח"מ, כטריבונל ממונה, לא במסגרת טריבונל בית משפט השלום. משמעות האמור היא שבעוד שהדיון עצמו הוא בבחינת ערר על החלטת המועדון, אין על ההחלטה בערר זכות ערעור לערכאה גבוהה יותר (ראו: ערעור אזרחי (מח' -תל-אביב) 12133-04-11 פלוני נ' אגודת ספורט בית"ר נס טוברוק נתניה [פורסם בנבו] (6.9.2011)).
- כאמור, אנו עוסקים בערר לפי חוק הספורט. הוא נסב על אחד העניינים הבודדים המפוקחים בידי טריבונל שיפוטי חיצוני והוא: שחרור שחקן קטין ממועדונו במקרה שהמשך שהותו במועדון היא עניין "בלתי סביר או בלתי אפשרי מסיבות שאינן תלויות בו, או שהמשך פעילותו כאמור עלול לגרום לו נזק של ממש", לשון סעיף 11א(א4) לחוק. כאשר המועדון מסרב, ניתן לערור כאמור לפני שופט, שיבחן את ההחלטה.
- שחקנים יכולים להיות מנועים מלעבור מועדון מחמת שהסכם שכרתו (אם בהיותם קטינים אזי באמצעות הוריהם כאפוטרופסים), או מכוח הוראות הדין. הוראות סעיף 11א לחוק הספורט קובעות אפשרויות בפרט לקטינים להשתחרר מן המועדון גם בלא הסכמה, אך זאת רק בתום תקופות ההולכות ומתארכות בהתאם לגילו של הספורטאי הקטין (עד גיל 15, בין גיל 15 ו-17, ומעל גיל 17, שם לדוגמה באין הסכמה נדרש הקטין להכנס לתקופת "הסגר" ממושכת אם הוא חפץ לעזוב את המועדון בלא הסכמה, טרם יעבור למועדון אחר). יוער, כפי שהדגיש העורר, שגם ההסדר הנוכחי, המגביל את יכולת הקטין להשתחרר ממועדון, הוא כזה שוועדה ציבורית שמינתה שרת התרבות והספורט בשנת 2012, ועדת אדלר, מצאה בדו"ח מקיף כי יש לשנותו באופן מרחיק לכת, ולהקל על גמישות הקטינים במעבר בין אגודות. מהלכי חקיקה ברוח מסקנות הוועדה מתקיימים מזה זמן, ומצויים כיום בשלב של תזכיר לתיקונו של חוק הספורט. עם זאת, מובן שכל עוד לא אומצו המסקנות, הרי שהחוק בעינו, ולאורו נכריע.
- סעיף 11א(א4) לחוק הספורט, שבו אנו עוסקים כאן, מהווה סייג לעקרונות הכלליים בכל הנוגע לשחרור שחקנים ממועדוניהם, באפשרו העברה מיידית של שחקן קטין למועדון אחר, בנסיבות החריגות של היעדר הסבירות, היעדר האפשרות, או הנזק הממשי שהמשך ההתקשרות עלולה לגרום לקטין. ואין חולק אגב: בגדר "העברה" גם "שחרור" תחילה, כפי שמבקש העורר בענייננו, שכן באין שחרור, אין העברה. ראו: , החלטת הביניים בהמרצת פתיחה 177116/01 עובד נ' מכבי ת"א, [פורסם בנבו] מיום 9.1.2002, בפסקה 2). זהו האיזון שמצא המחוקק בין רצונם של המועדונים להבטיח שהשקעתם בטיפוח שחקנים קטינים לא תרד לטמיון עת אלה יעברו בחופשיות למועדונים אחרים, שמא עשירים יותר, לבין ההכרה שקטינים נזקקים לאפשרות לניידות, מטעמים מקצועיים, חברתיים ואחרים (ועיינו: (המרצת פתיחה (תל אביב) 105460/01 לוי נ' עמותת הספורט בית"ר באר שבע [פורסם בנבו] (18.12.2001)).
- כיוון שהוראת החוק קוגנטית וגוברת על מגבלות אחרות שבחוזה או בחוק בקשר עם ההעברה ומשך הזמן שהקטין יידרש להמתין עד שיהיה בידו לעבור אגודה, היא כמובן שובת לב לספורטאי הקטין המבקש לעזוב את האגודה ללא שיהוי, וטורדת מנגד עד מאד את מנוחתן של אגודות הספורט.
- מובן שעצם הגשתו של ערר הנסמך על הוראת סעיף 11א(א4) לחוק הספורט, ובהתאם נדון לפני שופט שהוסמך לכך, אין משמעו שבהכרח קמה עילה לעשות שימוש באותו כלי רב עוצמה שבסעיף, ולהורות על שחרורו המיידי של הספורטאי הקטין ממועדונו, ללא הסכמה וללא תנאי. בהחלט אפשר, כפי שקורה לעתים בפועל, שקיומה של הסמכות עדיין לא תוביל כשלעצמה לביטול החלטת האגודה שסירבה לשחרור (ראו לדוגמה: בקשות שונות אזרחי (תל אביב) 170510/06 זיזוב נ' מועדון הכדורגל בית"ר נס טוברוק [פורסם בנבו] 23.10.2006)); עניין עובד; המרצת פתיחה (תל אביב) 175832/02 דז'אני נ' מועדון כדורגל גדנ"ע תיק אזרחי [פורסם בנבו] (19.09.2002); ערעור שונה - אזרחי 28031-02-11 שמילוביץ נ' אגודת ספורט בית"ר נס טוברוק נתניה [פורסם בנבו] (28.2.2011)). בהחלט אפשר שיהיה מרחק רב בין טענות כוללניות לאי-שביעות רצון של הספורטאי מן המועדון או מאמנו, לבין קביעה שלפיה המשך פעילותו במועדון הוא בגדר ה"בלתי סביר", או ש"עלול לגרום לו נזק של ממש". כך לדוגמה, ערר המתמקד ברצונו של קטין לשפר את מצבו הכספי, לאחר שבזכות טיפוחו במועדון הפך למוקד משיכה לקבוצה אחרת ועשירה יותר, אינו הופך את המשך שהותו במועדון ל"בלתי סביר" (עניין דג'אני); כך גם אכזבתו של או של הוריו מאי-הצלחת הקבוצה לעורר עניינה של קבוצה מחו"ל בשחקן (עניין זיזוב). בהיעדר "מסה קריטית" שתבסס את קיום יסודות העילה החריגה, יידחה הערר.
ומן העבר האחר: כעילת שחרור הוכרו כבר, בין היתר, משבר אמון קשה ביחסי הקטין והצוות המקצועי (ערעור שונה - אזרחי (תל אביב) 35641-06-10 בוזגלו נ' אגודת הנוער הפועל פתח תקוה [פורסם בנבו] (15.07.2010); תיק אזרחי (תל אביב) 49730/06 קהא נ' אגודת ספורט בית"ר נס טוברוק נתניה [פורסם בנבו] (29.11.2006); או העתקת מרכז חייו ומקום לימודיו של הקטין (בקשות שונות אזרחי (תל אביב) 178727/08 מלסה נ' הפועל חיפה מילניום בערעור מיסים [פורסם בנבו] (4.12.08); בקשות שונות אזרחי (תל אביב) 168506/06 וייסברג נ' מועדון הכדורגל הפועל באר שבע [פורסם בנבו] (17.8.2006)).
- לפנינו מצב הנבחן מן המקרים שתוארו, ואשר טרם לובן בפסיקה. מבחינת הספורטאי אין כל מניעה עקרונית להמשיך במועדון שבו הוא משחק מזה שלוש שנים. הוא היה עושה כן, הבהיר, אילולא המאמן. אולם המאמן מציב אותו בתנאי אימון בלתי סבירים ובלתי אפשריים, כך טענתו. עובדתית, הטענה היא כי המאמן משפיל אותו וזורע בו פחד, וכי השפלה זו משפיעה עליו. משפטית, הטענה היא שאל לו למאמן לעשות כן, ואם עשה כן, הרי שהדבר מקים לספורטאי שהושפע מכך את הזכות להשתחרר מן המועדון. ומנגד, גישת המועדון: בהתנהגות המאמן אין כל פסול. גערות והטחת דברים חריפים של המאמן בשחקנים היא דבר "יום ביומו", חלק יסודי בתפקידו. מכאן שגם אם שחקן נפגע מכך, אין בדבר להקים עילה לשחרורו כהוראות סעיף 11א(א4) לחוק הספורט, שכן אין לומר שהמשך פעילותו במועדון בלתי סבירה או לא אפשרית. במחלוקת זו יש להכריע עתה. תחילה, יש להדרש כמובן לשאלות העובדתיות המצומצמות שבמחלוקת. לאחר קביעת הממצאים, יש לבחון את משמעותם.
התשתית העובדתית
- למעשה, עיקר טענותיו של רן לא היו במחלוקת. המאמן אישר כי הוא צועק על שחקניו, ומנהל המועדון הסביר כי המועדון מעדיף "מאמנים צועקים". המאמן לא הכחיש את תיאורו של רן כיצד המאמן נוהג לעמוד מרחק קצר ביותר ממנו ומשחקנים אחרים וצועק עליהם, ורק הסביר זאת בכך שבדרך זו גם אחרים יכולים ללמוד. יוער כי לא באה אף טענה שלפיה הגערות ברן הן תולדה של משמעת לקויה שלו; ההיפך: עולה כי הוא עושה את כל הנדרש ממנו באמונה שלמה. המאמן אישר למעשה כי הוא מכנה רן ושחקנים אחרים בכינויים דוגמת "גולם", אך לדידו אין זה כינוי גנאי כלל ועיקר. הוא הכחיש בשפה רפה את האירועים במשחק נגד ניר רמה"ש.
- להתרת המחלוקת העובדתית הצרה אפוא: ראשית, לעניין הכינוי "גולם". הסביר המאמן: הכוונה אינה כינוי גנאי. גולם הרי הוא יצור ההופך לפרפר, פירש, והרצון הוא ששחקניו יהפכו לפרפרים. כך יכולים להבין זאת גם חניכיו. המדובר בטענה קלושה במיוחד. המדובר בפשוטו בכינוי גנאי, וכל ניסיון להפוך את הביטוי לחיובי הוא מלאכותי ומתעלם מן ההקשר הרגיל בשימושו. אכן, יש וגולם הופך לפרפר נהדר, אף שיש גם וגולם הופך לפרעוש או זבוב. בכל מקרה, חניכיו הצעירים של המאמן ספק רב אם יכולים לקשר את צעקות ה"גולם" שניתכות תדיר על ראשם דווקא לאותה תופעת טבע של חרקים בעלי גלגול מלא. מובן שרן וחבריו לא יכולים היו לראות בצעקותיו אלה בעקבות כל כשלון שלהם בשליטה בכדור, כהבטחה שלו לעתיד זוהר. המדובר, בפשטות, בעלבון לשחקנים. יש לקבל אפוא את טענתו של רן המאמן עולב בחניכיו תדיר, וזאת כשיטת ה"חינוך" המקצועי שלו, שיטה המקובלת על מנכ"ל המועדון (זה שציין כי כך נהג גם המאמן הלאומי לשעבר) ומנהל מחלקת הנוער (זה שהסביר לאבי העורר שגם הוא עצמו כמאמן נהג לצעוק על שחקניו).
שנית, לעניין אירועי המשחק ברמת השרון: אף שמשחקי קבוצת הנערים כעקרון מצולמים, ומאפשרים כך את ניתוחם המקצועי בדיעבד, הרי שלדעתו של המאמן משחק חוץ זה אפשר שלא צולם. לא נדע כיצד זה לא בדק, וכיצד לא בדק המועדון, וכיצד ארע שבדיוק אותו משחק והתנהגות המאמן במהלכו הוא זה שלא תועד. אולם גם ללא אותה ראיה חסרה באופן מתמיה, ממילא המאמן הכחיש רק בשפה רפה במיוחד את הטענות של רן באשר לכך שצעק לעברו ממרחק "בן שרמוטה" נוכח החטאת השער, שהמשיך לרדות בו על החטאת השער עוד משך דקות ארוכות כאשר רן שיחק לאורך קו האורך הקרוב למאמן, ושכילה את זעמו בספסל. הכחשותיו הסתמיות של המאמן, והצעתו שמא מישהו בקהל הוא שצעק, דינן דחייה. דבריו של רן משתלבים היטב עם תיאורו של המאמן כיצד היה מאוכזב מאותה החמצה (אף שהוסיף מיד שהיה מאוכזב "בעיקר בשביל הילד", זאת באמפתיה ובהכרה שחניכו הוא למעשה ילד, אשר לא בא זכרן בכל הקשר אחר מצד המאמן או המועדון).