בשונה מהמסלול הוולונטרי שנבחן בעניין עדאלה, בענייננו סוף דבר מעיד על ראשיתו, ומדובר על מהלך מכוון של הפעלת סמכות שלטונית כופה כלפי גורם זר, במדינה זרה ובנוגע לחשבון זר, במטרה לתפוס את קניינו של אדם.
- בהקשר זה נכון לשוב ולבחון את הדברים באספקלריה של עקרון ההדדיות. האם הדין הישראלי היה רואה בעין יפה פעילות "וולונטרית" של רשויות אכיפה של מדינות זרות - בלי שיש בידו לבחור אילו מדינות, אילו רשויות, ואילו פעולות אכיפה - בפניה לגורמים בישראל, כדי שיפעילו שיקול דעת בדבר פגיעה בזכויות קניין בישראל, כאשר בשלב שני היו הרשויות הזרות קונות שליטה בקניין לשם קידומם של הליכים פליליים באותן מדינות, וכל זאת בלי לבקש רשות מהרשויות בישראל ואף בלי ליידע אותן על כך, לא מראש ולא לאחר מעשה? ועוד: כאשר הנפגעים בישראל מפעולות האכיפה, לא היו יכולים להתגונן מפניהן אלא בפניה לערכאות במדינה הזרה ולפי חוקיה?
הדעת נותנת, שפעילות מעין זו לא הייתה מתקבל בעין יפה על ידי הרשויות בישראל, שהיו מגלות רשות אכיפה זרה הפועלת בתחומה כבשלה ללא אישור, תיאום או יידוע.
- לאור דברים אלה, ספק אם קביעת בית משפט קמא, שמצא לשקול לחובתו של העורר את העובדה שלא התייצב בישראל, יכולה לעמוד. סדר הדברים הוא הפוך. אילו הייתה ננקטת פעולה לפי חוק העזרה המשפטית בין מדינות, הייתה עומדת לנפגע האפשרות להתגונן על פי הדין החל במקום מושבו בין כטוען לזכות ובין כחשוד, הייתה אפשרות שהחברה הייתה נדרשת להתייצב ולהבהיר את עמדתה (למשל, בכל הקשור למקורות הנכסים), והיה ניתן לברר על נקלה את עמדת רשויות האכיפה המקומיות (כפי שהוצגה לכאורה בהליך כאן). משנעקפה דרך המלך, אין לבוא בטרוניה לנפגע שלא מחל על ההגנות הקיימות לו במקום מושבו, ושלא העמיד את עצמו - בלי שננקט הליך מתאים לכך - לחקירות של המשיבה ולמרותו של הדין הישראלי, שאין מחלוקת שהוא אינו כפוף לו.
- לא מצאתי לתת משקל מכריע לכך שהעורר לא הוכיח בראיות קבילות ומעבר לספק סביר שהוא הבעלים של החשבון. הוכחה כזו מחייבת את התייצבותו האישית בבית המשפט בישראל, שכדי לחייבו בה, היה על המשיבה לפעול לפי חוק עזרה משפטית בין מדינות, ולבקש את התייצבותו (וזאת בכפוף להגנות הקבועות בסעיף 26 לחוק זה). יתירה מכך, דרישה שנפגע מהליך שננקט שלא בסמכות יוכיח את בעלותו ואת הפגיעה בו כתנאי לבירור הסמכות, עלולה להותיר את הפעולה שלא בסמכות על כנה, בניגוד לאינטרס הציבורי שבית המשפט אמון עליו.
- משהגעתי למסקנה שהצו ניתן שלא בסמכות, וממילא שההחלטה שלא לבטלו אינה יכולה לעמוד, לא נדרשתי לשאלת החשד הסביר ולשאלה אם העורר הוא 'טוען לזכות' לא מעורב או 'חשוד' (מעצם טענת בעלותו בארנק). כך אף לא נדרשתי למשקלה של חוות הדעת שהציג בדבר תקינות רכישת הטוקנים שבארנק, ואף לא לקבילותם ולמשקלם של מסמכי רשויות האכיפה באוקראינה, לכאורה, שלפיהם לא נפל פגם ברכישת הטוקנים על ידו.
עם זאת מצאתי להעיר כדי שלא ישתמע אחרת, שהראיות הוצגו בפניי מלמדות על חשד סביר להתקיימותן של העבירות הנחקרות, המצדיק חקירה יסודית ונמרצת, וברי שאין בקביעותיי לעיל כדי להצביע על פגם בעצם קיומה וקידומה של החקירה שאותה עורכת המשיבה.
- העורר טען, שלחלופין יש לשחרר את הטוקן של כ-3,700,000 USDT, שהועבר לחשבון לאחר הקפאתו בלי שידע שהוא מוקפא, ללא שיש לטוקן זה זיקה כלשהי לחשדות הנחקרים (שכן לא נטען שטוקן זה קשור לכספים הגנובים, על פי החשד), וכאשר נטען שזיקתו של העורר לפרשה הפלילית היא אך מכוח טענתו שהוא הבעלים של הארנק (קרי, לא כמעורב בפרשה הפלילית הנחקרת).
מדובר בטענה בעלת משקל, שכן יסוד לאבחנה שהציג העורר בעניין זה, ואילו תפיסת החשבון הייתה נעשית בסמכות מלכתחילה, היה מקום שתוצג עילה ספציפית לתפיסה זו ולבררה כדבעי.
- בטרם סיום, מצאתי לשוב לטענת הצורך בפעילות חקירתית דחופה, שבעניינה מצא בית משפט קמא שאין לצפות מהמשיבה שתשב בחיבוק ידיים. כאמור, צורך אינו מקנה סמכות. בין פעולה על פי חוק העזרה המשפטית בין מדינות לבין פעולה משטרתית עצמאית במדינה זרה ללא תיאום עם רשויות המדינה וממילא ללא אישורן, עומדות בפני משטרת ישראל אפשרויות נוספות. בכללן, בלי למעט, הפניית תשומת לב של רשויות אכיפה זרות לפעילות החשודה בפלילים בתחום פעילותן, ובמקרה מתאים אף פניה אליהן כדי שינהלו חקירה (כמעין תלונה), ואפשר שגם תיאום פעילות משותפת של רשויות האכיפה השונות.
- הערה אחרונה צופה לעתיד. אכן, כפי שמצא דר' ויסמונסקי בספרו, לאור האתגרים המתעוררים עקב ההתפתחות הטכנולוגית, שמאז יצא ספרו בשנת 2015 עוד האיצה במידה שקשה היה לִצפות, "התפישה הטריטוריאלית באשר לאיסוף ראיות דיגיטליות במסגרת חקירה פלילית במרחב הסייבר מתבטאת בפגיעה ממשית ביכולת החקירה המדינתית במרחב. היא מייצרת מעין כלל וטו שלפיו כל אימת שהראיה הדיגיטלית אגורה במחשב מחוץ לטריטוריה, הרי שאיסוף הראיה הוא פעולה אקסטרה-טריטוריאלי החורגת מכללי סמכות האכיפה הבינלאומית" (ויסמונסקי, שם ע' 155). עם זאת אין להתכחש למעלותיו של 'כלל הוטו' הטריטוריאלי, העומד מזה שנים רבות בבסיס דיני החקירה בישראל ובעולם. חשוב להבהיר שהיפוכו של דבר, קרי ויתור על התפישה הטריטוריאלית כלל ועיקר, עלול להוביל לפגיעה ממשית בזכויות אדם תוך עקיפה הן של ההגנות הנוהגות במדינה החוקרת והן של אלו הנוהגות במדינה שבה נעשית החקירה. יתירה מכך, אם ויתור זה יחול על כלל המדינות, עלול להשתרר כאוס חקירתי, שייפגע, ולא יקדם, את המטרה של מניעת עבירות וגילוין.
הפתרון לא מצוי ביוזמה אד הוק של רשות אכיפה זו או אחרת, ואף לא בהסגת גבולות החוק ממקרה למקרה, אלא בהסדרה מפורטת הן בחקיקה הפנימית והן באמנות בינלאומיות. הסדרה מעין זו קיימת במדינות שונות כבר מזה תקופה, ויש לקדמה במהירות האפשרית גם במדינת ישראל, תוך קביעת ערובות של ממש להגנה על זכויות האדם ועל אפשרות הגישה לערכאות במקרים מתאימים.
- סוף דבר, דין הערר להתקבל. החלטת בית משפט קמא מיום 27.11.2025 מבוטלת, ועמה מבוטל הצו מיום 20.5.2026.
המשיבה תעביר הודעה אודות פסק דין זה לידי חברת Tether, וככל שתתבקש תעביר לה תרגום.