צוות רפואי שהגיע לבית נאלץ לקבוע את מותה של המנוחה בזירת האירוע.
בגין מעשים אלו יוחסו לנאשם בכתב האישום עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין.
יריעת המחלוקת ותמצית טיעוני הצדדים
- ב"כ המאשימה, עו"ד עינת לב ארי, טענה כי ראיות התביעה מוכיחות את העבירות המיוחסות לנאשם מעבר לכל ספק סביר וכי אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירה של המתה באחריות מופחתת.
המאשימה סבורה כי יש לאמץ את הקביעות ואת המסקנות העולות מחוות דעת המומחים שהעידו מטעם התביעה ומעדותם בביהמ"ש, לפיהן אף כי הנאשם סבל בתקופה שקדמה לרצח מדיכאון, מחרדה ומארגון אישיות גבולי, הרי שמצבו הנפשי לא עלה כדי "הפרעה נפשית חמורה". יתרה מזאת, מבוקש לקבוע כי הנאשם, שאינו סובל ממחלת נפש, יכול היה להימנע מעשיית מעשה הרצח וגם אם יכולתו לעשות כן הוגבלה, הרי שלא הוגבלה "במידה ניכרת", כנדרש בחוק. בהקשר זה הדגישה התובעת המלומדת, כי ניסיון העבר מלמד על יכולת הבחירה של הנאשם ועל כך שאף במקרים של מצוקה קשה נמנע מדרכי פעולה קיצוניות ואלימות. עוד נטען, כי ממצאי מומחי בריאות הנפש, שהעידו בפרשת התביעה, קבלו תימוכין מעדויות בני משפחת המנוחה והנאשם, אשר הוגשו בהסכמה לתיק ביהמ"ש.
באת כוח המאשימה טענה כי הנאשם הרשים בעדותו בביהמ”ש כאדם רהוט, אינטליגנטי, ומחושב, אשר השיב באופן קולח לשאלות, הוסיף תיאורים שלא בא זכרם בחקירה, ניסה להרחיק עצמו מתדמית הגבר השמרן, הקשה והקנאי שעלתה מעדויות בני משפחת המנוחה ושינה בצורה דרמטית את גרסתו בנוגע למצבו הנפשי עובר לרצח, כל זאת חרף העובדה שלא קיבל בכלא טיפול פסיכיאטרי במשך השנתיים שחלפו מאז הרצח. לשיטת המאשימה, יש בכך כדי ללמד שהדיכאון ממנו סבל הנאשם בתקופה שקדמה לרצח היה דיכאון הסתגלותי, תלוי מצב ונסיבות. יתירה מזאת, הדבר משליך על מהימנות הנאשם ומוביל למסקנה שעובר לרצח לא באמת היה במצב הירוד לו טען.
המאשימה סבורה כי יש לדחות את מסקנות מומחה ההגנה, ד"ר גיא אור, המבוססות על פגישה יחידה עם הנאשם, שהתקיימה כמעט שנה לאחר הרצח. הודגש, כי ד"ר אור קבע שהנאשם עומד בתנאי סעיף 301ב(ב)(2) מבלי לתת הסברים על הסקאלה לאורה קבע את ממצאיו, מבלי להשוות למקרים דומים אחרים, בהם בנסיבות דומות נקבע ממצא מעין זה, ומבלי להפנות לספרות מקצועית רלבנטית. יתרה מכך, ד"ר אור לא השכיל לתת מענה משכנע להשלכות עדות הנאשם בביהמ"ש, בדבר אי קיומו של התקף חרדה בליל הרצח, על מסקנותיו ולא סיפק מענה הסותר את קביעות המומחים מטעם הפסיכיאטר המחוזי, לעניין קיומה של הפרעה נפשית שאינה חמורה ולעניין יכולת הבחירה של הנאשם. עוד הפנתה התובעת המלומדת, לכך שד"ר אור לא הצליח להסביר את הפער בין המצב ה"חמור", כהגדרתו, בו נמצא הנאשם רגע לפני הרצח, לבין ההתאוששות המהירה של הנאשם מיד לאחריו, תוך תפקוד מלא והבנה מלאה של המתרחש.