בנוגע להוכחת הנסיבות המחמירות, טוענת המאשימה כי בהתאם לפסיקה, הליך התכנון וגיבוש ההחלטה להמית מתחדד על רקע הנגדה להיפוכו, קרי: מצב של עשיה מתוך כוונה ספונטנית, בגדרו פועל אדם בעידנא דריתחא, כתוצאה מגירוי חיצוני פתאומי. עוד נטען, כי הסעיף איננו דורש תכנון מפורט ומסועף. לשיטת המאשימה, הוכח הליך תכנון וגיבוש החלטה להמית את המנוחה, אשר באו לידי ביטוי בכך שהנאשם יצא מחדר השינה, ניגש אל המרפסת להביא משקולת והטיח אותה בראשה של המנוחה מספר רב של פעמים. יתרה מזאת, הנאשם לא הסתפק בחבטות בראשה של המנוחה אלא לאחר שחדל להלום במנוחה, הניח את המשקולת למרגלות המיטה, ירד קומה במדרגות אל המטבח, פתח את מגירת הסכו"ם, נטל סכין, עלה בחזרה לחדר השינה, ניגש שוב אל המנוחה ודקר אותה מספר רב של דקירות עוצמתיות, במקומות רגישים ומסכני חיים בגופה - בראש, בפנים, בצוואר ובחזה, וזאת על מנת לוודא את הריגתה. עוד נטען, כי בהתאם לפסיקה, התנהלות הנאשם לאחר הרצח, לרבות רחיצת ידיו משרידי דמה של המנוחה, הכנת קפה, ירידה לחניון ויציאה לנסיעה ברכב תוך חזרה למקום הסמוך לבית וההתקשרות לכוחות ההצלה רק באותו שלב, מלמדים על תכנית פעולה ברורה, תוך הפעלת שקול דעת. בהקשר זה הוטעם, כי עמדת ההגנה, לפיה דקירת המנוחה התרחשה לאחר מותה, נסתרה הן בעדותו ובחוות דעתו של הפתולוג ד"ר קריספין והן בגרסת הנאשם, אשר לא טען בשום שלב כי דקר את המנוחה לאחר שמתה.
ביחס למניע לרצח, הזכירה באת כוח המאשימה כי בהתאם לפסיקה אין צורך בהוכחתו לצורך הרשעה בעבירה. נוסף על כך נטען, כי גם אם לא הוכח באופן ברור קיומו של סכסוך ספציפי שהיווה מניע לרצח, הרי שהוכח, הן בדברי הנאשם והן בעדויות קרובי המנוחה, כי בליבו של הנאשם, שממילא היה נתון במצב נפשי ירוד באותה תקופה, הייתה תרעומת כלפי המנוחה. הנאשם קינא לה, חש תסכול מפריחתה והצלחתה במישור התעסוקתי והחברתי ואף חשד בה כי נקשרה קנוניה נגדו לאחר שרכשה כרטיסי טיסה לגאורגיה.
באשר לעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה טוענת המאשימה, כי מיד לאחר הרצח, נראה הנאשם כשהוא נוהג ברכבו, ללא פאניקה או בלבול, בגבולות העיר לוד. הראיות מצביעות על כך שלאחר שרכב הנאשם היה במצב עמידה בסמוך לבניין מגוריו, בעת שהבחין בשוטר, החל בנסיעה מואצת לעברו, כמעט ופגע בו, לא האט או עצר מנסיעתו, עד שהתנגש בניידת חונה.
- הנאשם איננו כופר בכך שגרם למותה של המנוחה בדרך המתוארת בכתב האישום. במענה לכתב האישום, כפר הנאשם בביצוע עבירה של רצח בנסיבות מחמירות והודה בביצוע עבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת בהתאם לס' 301ב(2) לחוק העונשין. לטענתו, הוא התעורר ביום 12.2.23 לפנות בוקר ומסיבה שאינה ידועה וללא כל הסבר, "משהו מבפנים חזק ממנו השתלט עליו והורה לו לגרום למותה של המנוחה". הוסיף הנאשם וטען, כי יחסיו עם המנוחה היו מצוינים, כאשר המתת המנוחה התרחשה מספר שעות לפני שהשניים היו אמורים לנסוע יחד לגאורגיה. לטענת הנאשם, הוא לא מבין מדוע המית את המנוחה, אך באותה תקופה היה במצב נפשי קשה, סבל מדיכאון ומחרדות קשות, שהובילו עד כדי ניסיון אובדני. ברמה העובדתית נטען, כי הנאשם דקר את המנוחה לאחר שלא הייתה כבר בין החיים.
באשר לעבירה של סיכון אנשים בנתיב תחבורה, הודה הנאשם כי נהג באופן פזיז ונמהר, ברם טען כי לא הייתה לו כוונה לסכן אדם כלשהו (ע' 14-15 לפרוטוקול).