עוד נקבע, כי אמנם הנאשם ניסה לבצע ניסיון אובדני ראשון בחייו כשבועיים לפני ביצוע הרצח, אך מתיאוריו לא עלה מצב של דיכאון פסיכוטי ומדובר במצב דכאוני תגובתי למצב כלכלי ולאבטלה שלו. צוין, כי בבדיקת CT ראש לא נמצאו ממצאים פתולוגייים (ע' 17-18).
עוד נרשם בחוות הדעת, כי במחקרים שבוצעו בקרב רוצחים נמצא כי פוטנציאל לרצח של בת זוג משלב בין מרכיבי אישיות של הרוצח, כגון נוקשות וחוסר גמישות בתפישת המציאות, לבין רגשות מתמשכים של ייאוש, דיכאון, חרדה ותחושת נחיתות, המלוות לעיתים קרובות במחשבות אובדניות, בחוסר יכולת לתפקד, בהתנתקות מהעולם ובהסתגרות.
הנאשם היה מצוי במצב דיכאוני חרדתי. באבחון הפסיכולוגי נמצאה עדות לקיומן של רומינציות, קרי מחשבות טורדניות חזרתיות המאפיינות מצבי דיכאון וחרדה. בהתאם לאבחון זה, בהחלט יכולים להתקיים אצל הנאשם מצבי קצה נדירים של הצטברות מצוקה, ככל הנראה בעלת אופי אידיוסינקרטי ובלתי מובן אפילו לו עצמו, אשר בהם הוא ייראה מוטרד, מודאג, רומינטיבי, מתוח, עצבני או אף במצב של פניקה. ניתן לשער, שבמצבים כאלה, בהיעדר יכולת לעיבוד נפשי של מצוקותיו, הוא יפנה למעין "פריקת מתח" התנהגותית, אשר במובנים מסוימים עשויה להביא אצלו להקלה רגעית או זמנית בלחץ הפנימי. דפוס התמודדות זה עלול לשמש רקע לביצוע אקטים אימפולסיביים כחלק מניסיון לפתור מצוקות.
ההערכה היא שקווי אישיותו של הנאשם, יחד עם המצב הנפשי שנבע מאירועים חיצוניים, היוו רקע להתנהגות אימפולסיבית ואלימה כלפי בת זוגו ולאחר מכן לתחושת הקלה, כשבהמשך הביע חרטה ואשמה על מעשיו (ע' 20).
בפרק המסקנות נקבע שמעשה הרצח לא בוצע על רקע של הפרעה פסיכוטית (הלוצינציות או מחשבות שווא) ושהנאשם אינו סובל ממחלה נפשית במובן המשפטי. ההערכה היא שהרצח בוצע על רקע חרדה ודיכאון שהציפו את הנאשם בשילוב עם מאפייני אישיותו הנוקשים, שהובילו אותו להשלכת תחושות אלו על בת זוגו, שהייתה הגורם המניע לנסיעה שגרמה לו לחרדה כה גבוהה. המעשה איננו עומד בהגדרת המחוקק לפי סעיף 34ח לחוק ונמצא שהנאשם אחראי למעשיו. עוד נמצא שהנאשם כשיר לעמוד לדין ואינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. הומלץ על המשך מעקב פסיכיאטרי במקום מעצרו.
- לבקשת ביהמ"ש, הובהר בתאריך 23.8.23 בחוות דעת משלימה, כי עפ"י הספרות המקצועית, הפסקת נטילה של תרופה מסוג בונדורמין (המיועדת לטיפול בבעיות שינה) לא יכולה לגרום למחלת נפש וכי אין קשר בין הפסקת התרופה חודש לפני הרצח לבין המעשים המיוחסים לנאשם. באשר לכדור מסוג "מירו" אותו נטל הנאשם פעם או פעמיים והפסיק על דעת עצמו, צוין כי לא ניתן לצפות לאפקט תרפויטי אחרי לקיחת כדור או שניים, ולאור האמור אין קשר בין נטילת התרופה לבין המקרה. הוסף, כי במהלך האשפוז המחלקה התרשמו מקיום קשיי הסתגלות וסימנים של דיכאון סביבתי, להבדיל מפסיכוטי, הוצע לנאשם לקבל טיפול ב"מירו" אך הוא סירב (ת/2).
- בתאריך 6.11.24, לאחר עיון בחוות הדעת מטעם מומחה ההגנה, ד"ר אור, כתב ד"ר אייזנשטיין כי בשאלת האחריות המופחתת אין רף המוגדר על פי החוק. אין למעשה מחלוקת שהנאשם לא סבל מדיכאון מג'ורי או ממחלה פסיכוטית אלא מהפרעות דיכאון וחרדה. הודגש, כי הפרעת אישיות איננה נחשבת כהפרעה המשפיעה על מידת האחריות הפלילית (ת/2א).
- בעדותו הסביר ד"ר אייזנשטיין, כי הנאשם היה בהסתכלות במב"ן 3 חודשים, כאשר בתחילה, על רקע דיווח הנאשם אודות ניסיון אובדני, היה במחלקה סגורה כחודש ולאחר מכן הועבר למחלקה הפתוחה (פ' ע' 33). במהלך ההסתכלות, נוסף לאבחונים ולבדיקות הפסיכיאטריות, היה נתון הנאשם למעקב של הצוות הסיעודי 24 שעות ביממה, לרבות באמצעות מצלמות, כך שצפו בו כל הזמן ובדקו כיצד הוא אוכל, איך מתקשר עם אסירים אחרים, כיצד משתתף בפעילויות המחלקה, האם ישנן התנהגויות חריגות, איך הוא ישן, האם נצפה בוהה ומדבר לעצמו ועוד (פ' ע' 36).
- ד"ר אייזנשטיין הבהיר כי הנאשם לא היה נתון במצב של דיכאון פסיכוטי, שכן לא נלוו לתחושת הדיכאון הפרעות בפרצפציה. הנאשם אף לא אובחן כסובל מדיכאון מג'ורי, משום שתנאי לאבחנה מעין זו הוא כי המצב הדיכאוני יימשך באופן קבוע לאורך שבועיים ברצף, בעוד שאצל הנאשם תוארו הטבות שונות במצב לאורך כל התקופות הרלוונטיות. הוסיף המומחה והדגיש בהקשר זה, כי אדם שנמצא בדיכאון מג'ורי לא מקבל סיפוק מיחסי מין, בעוד שהנאשם סיפר שהוא קיים יחסי מין עם המנוחה והגיע לסיפוק במהלכם (ע' 94 ש' 1-3).
הדיכאון ממנו סבל הנאשם הוא דיכאון תגובתי, על רקע בעיות כלכליות וחשש שהמנוחה תעזוב אותו, מדובר בדיכאון על רקע בעיות שהתקיימו במציאות (פ' ע' 39-40).
- ד"ר אייזנשטיין הסביר בעדותו את הטעמים לקביעה לפיה הנאשם לא פעל תחת קולות פוקדים, תוך הפנייה לדברי הנאשם בכלל הבדיקות הפסיכיאטריות שבוצעו לו לפני ואחרי הרצח, ותוך הבהרה כי התנהגותו של הנאשם עובר לרצח ואחריו הייתה מעוגנת במציאות, מודעת לטיב המעשה ולא הלוצינטורית. עוד הפנה המומחה לסתירות שנתגלו בגרסאות הנאשם ביחס למעשיו בליל הרצח (פ' ע' 42-43).
- ד"ר אייזנשטיין, שעסק 21 שנים בפסיכוגריאטריה והנו מומחה בתחום, העיד כי בוצעו לנאשם בדיקות על מנת לשלול פגיעה מוחית שעלולה להביא לדמנציה או להתנהגות פרונטלית, כלומר לבעיה בשליטה על ההתנהגות. תוצאות בדיקת הסי.טי. והבדיקה הקלינית שללו קיומה של דמנציה ופגיעה פרונטלית, לא נמצאה פגיעה קוגניטיבית רצינית שיכולה הייתה להשפיע על שיפוטו של הנאשם ומבחינה מקצועית אין גם צורך בהמשך בירור נוירולוגי (פ' ע' 46-47; ע' 112, ע' 113).
- בחקירה הנגדית אמר ד"ר אייזנשטיין כי לדעתו ההפרעה הנפשית ממנה סבל הנאשם לא עולה כדי הפרעה נפשית משמעותית או חמורה (פ' ע' 55 ש' 17; ע' 62 ש' 9-10). דיכאון מג'ורי, יכול היה להיחשב כהפרעה נפשית חמורה, אולם נוכח התנודות במצבו הנפשי של הנאשם, הוא לא סבל מדיכאון מגו'רי. אשר לחרדה, הדגיש המומחה, כי בכלל החרדות אין פגיעה בבוחן המציאות (פ' ע' 56 ש' 1-6; ש' 24-25). רמת ארגון אישיות גבולית נמוכה איננה מובילה אף היא לפגיעה בבוחן המציאות ובשיפוט (פ' ע' 57 ש' 26-28). חרדה ודיכאון נפוצות מאוד בחברה ואין לראות בהן משום "הפרעה נפשית חמורה" ( פ' ע' 58 ש' 6-8; ע' 64 ש' 10-13, ע' 127 ש' 22). המומחה הסכים עם הסנגור, שאין הגדרה בספרות המקצועית או בחוק למונח "הפרעה נפשית חמורה" (ע' 59 ש' 23).
- במענה לשאלות הסנגור, שב ואמר ד"ר אייזנשטיין כי בליל הרצח הנאשם "היה מוצף בחרדה נוראית" ושעובדה זו בשילוב מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים של הנאשם והשלכת האשמה על המנוחה, תרמו לרצח המנוחה (ע' 69, 106-7, ע' 115 ש' 6-8). לצד זאת, אמר המומחה כי לא כל מי שמוצף בחרדה הורג אנשים (ע' 69), מה גם שברקע מעשי הנאשם עמדה גם פגיעה נרקיסיסטית, שכן בתקופה האחרונה הנאשם לא עבד והיה תלוי במנוחה שפרנסה את המשפחה (פ' ע' 76 ש' 16-20). בשלהי עדותו, שב והסביר המומחה כי "חרדה לא יכולה להיות סיבה לרצח", "בחרדה בן אדם יכול לבחור אופציות אחרות", "חד משמעי החרדה לא הייתה חזקה עד כדי כך שהוא לא יכול להימנע מלרצוח", "יש הרבה אנשים בהתקפי חרדה והם לא רוצחים ולא שוברים ולא גונבים" (ע' 125 ש' 26, ע' 126 ש' 11-23, ע' 129 ש' 4). עוד הבהיר המומחה, כי צבר ההפרעות מהן סבל הנאשם הגבילו אמנם את יכולתו של הנאשם להימנע מלרצוח את המנוחה אך זאת לא במידה ניכרת (פ' ע' 72 ש' 3-19; ע' 75 ש' 32; ע' 123 ש' 12-14; ע' 124 ש' 4). הוסיף המומחה ואמר, שנוכח כמות האנשים הגדולה באוכלוסייה שסובלת מחרדות, מדיכאון ומרמת ארגון אישיות נמוכה, מסוכן לפתוח פתח ולומר שמאפיינים אלו מובילים לאי יכולת להימנע מרצח (ע' 74 ש' 27 ואילך).
- מר בלבן, הפסיכולוג הקליני, הבהיר בעדותו כי לפי דעתו המקצועית, התנהלות הנאשם איננה תואמת התנהלות של אדם המצוי בדיכאון קשה. בבדיקות שנעשו לו הוא לא היה מעוניין להתאשפז, הוא לא נטל כדורים, כשהגיע לבדיקה הכחיש את הסיבות והסיפורים שהובילו לבדיקה, כל זאת באופן שאיננו אופייני לאדם עם דיכאון קשה. לא נכרו אצלו גם סממנים נוספים של דיכאון קשה כדוגמת הזנחה של סיפוק צרכים בסיסיים כמו אוכל ומקלחת (פ' 3.12.24 ע' 49 ש' 26 ואילך). הוסיף הפסיכולוג והדגיש, כי בשנתיים שקדמו לרצח הנאשם עשה כל מיני עבודות מהצד, למד, נתן שירותים בנושא תמ"א, ניסה להקים חברה ועוד. הבחירות לאורך הדרך מלמדות שהמצוקה של הנאשם לא עברה את הרף החמור מאוד, ולא הגיעה לכדי דיכאון עמוק (ע' 51 ש' 8-22, ע' 81 ש' 5,11). ניסיון בליעת הכדורים מלמד אמנם על מצוקה קשה, אך לא ברור אם המטרה הייתה למות או לבקש עזרה ואין בכך כדי לענות על הקריטריונים הנדרשים לצורך אבחנה של דיכאון קשה (שם, ש' 24-31).
- מר בלבן שלל בעדותו שהנאשם פעל תחת סוג של דחף (ע' 56 ש' 8) ואף הסביר ביחס לחרדה, כי הנאשם היה נתון בעבר להתקף חרדה קשה, בגאורגיה, אך ידע להתמודד עמו, ביקש עזרה ופעל בצורה מותאמת וללא אלימות, באופן המצביע על כך שחרף מאפייניו, הוא מסוגל להתמודד בצורה טובה עם התקף חרדה משמעותי (ע' 55 ש' 14 ואילך). הוסיף מר בלבן והעיד כי התקפי החרדה מהם סבל הנאשם אינם עולים כדי הפרעה נפשית חמורה (ע' 60 ש' 18).
- ביחס לאזכור "רומינציות", מחשבות טורדניות ומפריעות שעולות בלי שליטה, הבהיר מר בלבן בעדותו כי אין מדובר במצב בו הנאשם תאר "רומינציות" של חרדה מנסיעה נוספת לגאורגיה, כהצעת הסנגור, אלא שדובר ברומינציות שהתייחסו למצב הנאשם בעת בדיקתו, כשהיה עסוק שוב ושוב בכך שהוא מרגיש אשם, שאינו יודע מה קרה ושחייו נהרסו בעקבות המתת המנוחה (ע' 57 ש' 19-22).
- משנשאל מר בלבן, עד כמה קרוב היה הנאשם לתהליך פסיכוטי, השיב: "מאחר ומדובר בארגון אישיות גבולי, אז זה כאילו איכשהו באזור במובן שיכולים להיות מצבים שידחפו אותו לאיזשהו סוג של לקות כזאת או אחרת של בוחן מציאות, דוגמת האדם שיוצא ושובר רכב של מישהו אחר כי הוא מדמיין שזה שמה משם תבוא לישועה, אבל בגדול לא מצאתי לרוחב הטסטים אינדיקציות לא להפרעות בתפיסה, לא עיוותי חשיבה, לא לתפקודי אגו לקויים עד כדי התפוררות של בוחן המציאות באופן מוחלט, זאת אומרת אני לא יודע לשים מספר אבל בוא נגיד לא קרוב" (ע' 66 ש' 1-6).
ביחס לשאלה האם נוכח מאפייניו של הנאשם הייתה פגיעה קשה ביכולת הבחירה שלו, אמר העד: "מאחר ומחוץ למעשה הזה שהוא בהחלט היה מעשה קיצוני, היו עוד אירועי חרדה קיצוניים לא פחות שהתקיימו לאורך התקופה האחרונה, כולל אזורי מצוקה גם לא קטנים שהתקיימו גם ושם היו בחירות אחרות פחות רצחניות, אני מעריך שיש פה איזשהו מרחב תמרון בכל זאת, זאת אומרת זה לא אדם שנכנס למצוקה ורוצח את הדבר הראשון שנקרא בדרכו, אז במובן הזה אני לא יודע להגיד איפה בדיוק עובר, מה בדיוק קרה באותו יום באותו בוקר, אבל אני יכול להגיד שמצבים דומים עדיין יכולת הבחירה נשמרה" (ע' 67 ש' 17-25).
- מר בלבן הבהיר כי הוא איננו מסכים עם קביעת ד"ר אור ביחס לפגיעה בתפקודיים מוחיים, שכן לא ראה לזה שום עדות, תוך שהדגיש כי בהיעדר פגיעה כאמור נותרים עם מצב של יכולת בחירה (ע' 70 ש' 1-10).
- משהתבקש מר בלבן ע"י ביהמ”ש להבהיר, ביחס לפגישותיו עם הנאשם, "האם הנאשם עצמו במילותיו קשר באיזשהו אופן בין ההחלטה לרצוח את המנוחה לבין מחשבה שלו שזה יפתור את המצוקה, שזה קשור לחרדה שלו ולכן היא תיפסק", ענה: "האזכור היחיד של המנוחה בהקשר של הפעולה היה איזושהי שאלה או תהיה איך היא השיגה כרטיסים כל כך מהר, מעבר לזה לא היה איזשהו דיבור ישיר איתי לגבי קשר או חיבור בין המנוחה לבין הפעולה" (ע' 72 ש' 12-17).
- הסנגור ביקש ממר בלבן להתייחס למסקנת ד"ר אור, לפיה "שילוב של מצב דיכאוני חרדתי עם ארגון אישיות גבולי נמוך ביחד הביאו למצוקה נפשית קשה ולכך ששיפוטו ויכולת שלו לבקרה ואינהבציה של מעשיו נפגעה במידה רבה". העד השיב: "הפסקנות פה היא משהו שקשה לי איתו, אבל זו תמונה שהיא אפשרית" (ע' 77 ש' 22-25).
- 58. ד"ר יעלה דרורי, קרימינולוגית קלינית, שעובדת במב"ן 17 שנים ואשר השלימה דוקטורט בנושא פרופילאות של רצח, הסבירה כי נפגשה עם הנאשם לאורך ההסתכלות בתדירות של פעם בשבוע (פ' מיום 14.1.25 ע' 83).
העדה מסרה כי אצל הנאשם נמצאו מאפיינים התואמים למאפייני רוצחי בנות זוג במחקרים בהם עסקה.