כפי שהבהיר ד"ר אייזנשטיין, חרדות והתקפי חרדה נפוצים מאוד בציבור ואינם מובילים לפגיעה בבוחן המציאות, כך שאין לראות גם בהם משום "הפרעה נפשית חמורה" (ראו סעיף 49 להכרעת הדין).
- מאפייני אישיותו של הנאשם והפרעת האישיות ממנה סובל הנאשם אינם בגדר "הפרעה נפשית חמורה", הן בהתאם לפסיקה והן בהתאם לחוות דעתו של ד"ר אייזנשטיין, שנסקרה קודם לכן ומקובלת עליי בעניין זה. בחינת חומרת ההפרעה לאור תסמיניה איננה מלמדת על פגיעה משמעותית ברב תפקודי הנפש, בהתנהגות ובתפקוד של הנאשם לאורך השנים. הנאשם, שאינו אדם צעיר, תפקד והתנהג בצורה נורמטיבית לחלוטין במשך כ-58 שנים, ביצע מטלות כנדרש (בלימודים, בשירות הצבאי כלוחם ובעבודה לאורך 30 שנים), למד באוניברסיטה הפתוחה והקים משפחה. לא תוארו ביחס לנאשם הפרעות ביחסים הבינאישיים או חוסר יציבות במערך המשפחתי, אלא ההפך מכך - חרף נוקשות מסוימת, תואר הנאשם כאיש משפחה תומך וחיובי לקרוביו. משברים קשים ומלחיצים אותם חווה הנאשם בעבר, כדוגמת פשיטת רגל של החברה שלו והליכים משפטיים ממושכים, לא הובילו להתנהגות חריגה ולהיעדר תפקוד.
- בניגוד למה שנרשם בהשלמה לחוות הדעת של מומחה ההגנה בהקשר זה, גם בחינת המלצותיו של איגוד הפסיכיאטרים על המקרה שבנדון, מובילה למסקנה כי הנאשם אינו סובל מהפרעה נפשית חמורה וזאת למרות אבחונו כבעל הפרעת אישיות וכבעל אישיות ברמת ארגון נמוכה. לפני ביצוע העבירה לא אושפז הנאשם מעולם באשפוז פסיכיאטרי, לא טופל בטיפול תרופתי של נוגדי-פסיכוזה ולא נמצא צורך בהענקת טיפול מעין זה ע"י פסיכיאטרים שונים שבדקו אותו במספר מועדים בשבועיים שקדמו לרצח; מרבית חייו, ועד לניתוח הרפואי שעבר, לא סבל הנאשם מקשיים ניכרים ביכולת לעבוד ולשמור על קשרים, מכישלונות בחיי משפחה ומקשיי תפקוד בלימודים, בחברה, בעבודה ובשירות הצבאי. לא למותר להבהיר בהקשר זה, כי קביעות ד"ר אור לפיהן "על רקע הפרעת אישיות ממנה סבל הנאשם מאז בגרותו ניתן להבין את קשיי התפקוד שהיו לו בעבר במישור התעסוקתי" (פרק המסקנות בחוות הדעת הבסיסית) ולפיהן "מדובר בהפרעה נפשית מתמשכת שפגעה רבות בתפקודו של הנאשם לאורך השנים" (ע' 9 בהשלמה לחוות דעת מומחה ההגנה), נרשמו בעלמא, ללא סימוכין, והן נוגדות, כמפורט מעלה, את כלל חומרי החקירה ביחס להתנהגות הנאשם לאורך השנים, כמו גם את עדות הנאשם עצמו. קביעת ד"ר אור כי הפרעת האישיות הובילה ל"שימוש ממושך באלכוהול ובסמים" (פרק המסקנות בחוות הדעת הבסיסית), כנימוק נוסף המבסס הפרעה חמורה לאורך תקופה ממושכת, בעייתית אף היא, בהתחשב בכך שהנאשם מסר גרסאות שונות וסותרות בנוגע לשימושו בסמים, מבלי שמומחה ההגנה נתן לכך משקל כלשהו. אפנה בעניין זה לסעיף 41(ד) להכרעת הדין ולעובדה שלמרבית הפסיכיאטרים מסר הנאשם שהשתמש שימוש ספוראדי בלבד בגראס, במשך שנתיים בלבד, ולא במשך עשר שנים, כפי שרשם ד"ר אור.
- לא זו אף זו, כפי שנקבע בפסיקה, אחד המבחנים לקיומה של הפרעה נפשית חמורה הוא המצב שלאחר מעשה העבירה, ולעתים לאורך שנים. יש לבחון לא רק את העבר שקדם למעשה העבירה, אלא גם את התקופה שמאז העבירה, שכן הדעת נותנת כי הפרעה נפשית חמורה תבוא לידי ביטוי גם בהמשך הזמן. הנאשם לא טופל בטיפול קליני או תרופתי כלשהו מאז מעצרו לאחר הרצח. חרף זאת, מן המסמכים עולה כי הוא מתפקד ללא דופי וללא חריגות, הן בשב"ס והן במחלקות הפסיכיאטריות בהן אושפז. הנאשם דואג לצרכיו האישיים, מסתדר עם שותפיו האסירים לחדר והתנהגותו מותאמת למצב. כבר בחקירותיו במשטרה ניכר היה שהנאשם חד, מודע לסיטואציה ולזכויותיו, תוך שדרש מן החוקר פעמים רבות לקרוא את מה שנרשם בשמו, שינה את גרסתו ואת התנהלותו מיד לאחר הרצח משנאמר לו שמתחילים לתעד בכתובים את דבריו וניסה להתחמק בצורות שונות ממתן מענה לשאלות קשות שהוטחו בו. אף בעדותו בפנינו, הרשים הנאשם כאדם חכם, המיטיב להתנסח ועושה כל שביכולתו על מנת לשפר את מצבו המשפטי. העובדה שהנאשם מתנהג ומתפקד בצורה תקינה לחלוטין מאז ביצוע הרצח, מבלי שקיבל טיפול כלשהו, תומכת אף היא במסקנה שהוא איננו סובל מהפרעה נפשית חמורה.
- כאמור, שלושה פסיכיאטרים שונים, ממוסדות רפואיים שונים, בדקו את הנאשם בשבועיים שקדמו לרצח (בתאריך 31.1.23, בתאריך 1.2.23 ובתאריך 6.2.23) ומצאו שאף שניכרו בו סימני מתח קלים, אפקט חרדתי ותחושת חוסר ערך עם מרכיב דיכאוני, הרי שהוא צלול ומודע, מתמצא בכל המובנים, מהלך מחשבתו תקין, בוחן מציאות ושיפוט תקינים, ללא מחשבות שווא וללא עדות לקיום הפרעות בתפישה. לא נמצאה עדות למצב פסיכוטי פעיל או למצב אפקטיבי מג'ורי (סעיפים 11,13,15 להכרעת הדין). הוא הדין ביחס לפסיכיאטר הרביעי שבדק את הנאשם כיממה וחצי לאחר הרצח, שציין נוסף לכל האמור, כי "התקבל הרושם שהנאשם מספק תשובות לאחר ששוקל את ההשלכות" (סעיף 31 להכרעת הדין). במילים אחרות, ארבעת הפסיכיאטרים שבדקו את הנאשם הן בסמוך לפני הרצח והן מיד לאחריו, לא התרשמו מקיומה של הפרעה נפשית חמורה ושללו צורך באשפוז או בטיפול תרופתי פסיכיאטרי נוגד פסיכוזה.
- למען הסר ספק, יובהר כי אילו סבל הנאשם באמת ובתמים עובר לרצח מהזיות הכוללות בחובן שמיעת קול פוקד, ניתן היה לראות במצב הפסיכוטי בו היה נתון משום "הפרעה נפשית חמורה". דא עקא, אני דוחה בחוסר אמון מוחלט את גרסת הנאשם בעניין זה בביהמ"ש, הן נוכח מכלול הטעמים שפורטו בסעיף 41(ז) להכרעת הדין והן נוכח העובדה ששני הפסיכיאטרים, מטעם הפסיכיאטר המחוזי ומטעם ההגנה, קבעו בצורה חד משמעית, שהנאשם לא ביצע את הרצח בהשפעת קולות פוקדים.
- בערעור פלילי 1926/23 פלונית נ' מ"י (9.11.25), אשר ניתן לאחרונה בביהמ”ש העליון, דחה ביהמ”ש העליון את טענת ההגנה, לפיה נאשמת שרצחה את בעלה ב-65 דקירות סכין, סבלה מהפרעה נפשית חמורה שהגבילה בצורה ניכרת את יכולתה להימנע מהמעשה. זאת, אף שנקבע באותו מקרה, בדומה לענייננו, כי הנאשמת "סובלת מהפרעה באישיות והפרעה בשליטה בדחפים [...], כאשר עובר לביצוע העבירה סבלה הנאשמת ממצב דיכאוני ללא מרכיב פסיכוטי. בעת ביצוע העבירה הנאשמת לא סבלה ממצב פסיכוטי" (סעיף 11 לפס"ד).
- לסיכום - בתקופה שקדמה לרצח סבל הנאשם מדיכאון תגובתי על רקע קשיים שונים במציאות חייו, חווה התקפי חרדה ספורים, אחד מהם ברמה קשה (בגאורגיה), ואף בלע כדורי שינה (באופן שלא הצריך טיפול רפואי ותוך מסירת גרסאות סותרות ביחס לכוונה האובדנית שנלוותה למעשה, להבדיל מקריאה לעזרה). כן אובחן הנאשם כבעל הפרעת אישיות מאשכול A וכמי שאישיותו בעלת רמת ארגון נמוכה. מרכיבים נפשיים אלו, כל אחד בפני עצמו, אינו מהווה "הפרעה נפשית חמורה". היות והמבחן להיותה של הפרעה נפשית בגדר הפרעה "חמורה" הוא בראש ובראשונה איכותי ולא כמותי, ובהיבט האיכותי לא נמצא כי מתקיימים בנאשם המאפיינים הנדרשים, מצאתי כי צירופן של ההפרעות לא הופך אותן לחמורות, במובנו של החוק.
כלום הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה?
- לאחר שקילת מכלול הראיות שהוצגו בפנינו, לרבות עדויות המומחים הפסיכיאטרים, באתי לכלל מסקנה כי הנאשם הבין היטב את אשר הוא עושה שעה שהמית את המנוחה וכי לא נותר ספק סביר בכך שיכולתו של הנאשם להימנע מהמתת המנוחה לא הוגבלה במידה ניכרת, כל זאת על בסיס צבר הטעמים שיבוארו להלן;
- כפי שתואר קודם לכן, כל הפסיכיאטרים שבדקו את הנאשם הן סמוך לפני הרצח והן מיד לאחריו, מצאו את הנאשם צלול ומודע, מתמצא בכל המובנים, בעל מהלך מחשבה תקין ועם בוחן מציאות ושיפוט תקינים. ד"ר אייזנשטיין קבע כי כלל ההפרעות מהן סובל הנאשם אינן מובילות לפגיעה בבוחן המציאות ובשיפוט (ראו פרוט בסעיף 49 להכרעת הדין), כלומר שלא הייתה הגבלה ביכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו.
בנוגע ליכולת הנאשם להימנע מעשיית המעשה, קבע המומחה כי צבר ההפרעות מהן סבל הנאשם הגביל אמנם את יכולתו של הנאשם להימנע מלרצוח את המנוחה אך זאת לא במידה ניכרת (פ' ע' 72 ש' 3-19; ע' 75 ש' 32; ע' 123 ש' 12-14; ע' 124 ש' 4). מסקנותיו המקצועיות של המומחה, שניתנו לאחר הסתכלות ממושכת, בסיוע צוות מומחים ואנשי סיעוד שצפו בנאשם במשך חודשים, מבוססות כדבעי על ניתוח חומרי חקירה, על האבחונים שבוצעו לנאשם ועל בדיקות פסיכיאטריות רבות שבוצעו לנאשם לפני ההסתכלות ובמהלכה. עדותו של המומחה הותירה רושם חיובי וניתן היה להתרשם ממקצועיותו, מהניסיון העשיר שלו במתן חוות דעת מהסוג בו עסקינן, ומכך שבחן את הנתונים בצורה מעמיקה, תוך ששקל אותם בזהירות המתחייבת ובצורה אובייקטיבית.
- באבחון הפסיכודיאגנוסטי שערך מר בלבן לנאשם, ושעליו הסתמכו שני המומחים, נרשם כי במצבים של הצטברות מתח, ניתן להניח שהשיפוט ובוחן המציאות של הנאשם, שבדרך כלל תקינים, ייפגמו או ישתבשו קלות והוא יפנה למעין "פריקת מתח" התנהגותית אימפולסיבית, מתוך מחשבה להשיג באמצעותה הקלה בתחושת הלחץ. שיבוש קל בבוחן המציאות ובשיפוט, אף אם ברמה התיאורטית יכול היה להתרחש, אינו עולה כדי פגיעה ניכרת ביכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשה, כדרישת החוק.
לא למותר לציין, כי בחוות דעתו של ד"ר אור, הפגימה או השיבוש הקלים שתוארו באבחון הפכו לפגימה ניכרת ומשמעותית, מבלי שסופק לכך הסבר מקצועי מניח את הדעת, המבוסס על מקרים בספרות הרפואית או על נתונים מתוך התנהגותו של הנאשם בעבר.