ראו, בדומה, גם מאמרם של השופט א' שהם ועו"ד שחרור, "ענישה מופחתת או אחריות מופחתת בעבירת רצח", ספר מנחם פינקלשטיין, ע' 456.
- מבחינת נטל ההוכחה נפסק כי "על מנת להיכנס לגדרי עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת הנאשם נדרש לעורר ספק סביר להתקיימות הנסיבות המקימות את האחריות המופחתת ואם התביעה אינה מצליחה להפריכו, יחול הסעיף" (ערעור פלילי 6528/23 יהודית מרר נ' מ"י, פסקה 31 (22.9.24)).
מן הכלל אל הפרט - יישום ההלכה הפסוקה על עובדות המקרה דנן
- לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות שהוצגו בפנינו, לגרסאות הנאשם, לחוות הדעת הפסיכיאטריות ולעדויות המומחים, מצאתי כי לא מתקיימים במקרה דנן תנאיו של סעיף 301ב(ב)(2), וזאת נוכח מכלול הנימוקים שיפורטו מטה;
בחינת קיומה של "הפרעה נפשית חמורה"
- הנאשם, כבן 60, ניהל כל חייו אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, מבלי שהיה מוכר למערכת הפסיכיאטרית. כשנתיים לפני הרצח (ההגנה לא הציגה מסמכים או נתונים בנוגע למועד המדויק) עבר הנאשם ניתוח בקע, שלאחריו התקשה לחזור לעבודה. הנאשם, שעבד כ-30 שנים בתחום הבנייה, ושימש כמנהל אתרי בנייה, אשר היה רגיל להיות אדם שמח וחזק, המפרנס את משפחתו ומהווה גורם דומיננטי בה, מצא עצמו מובטל, כשרעייתו המנוחה מפרנסת את הבית. הנאשם עשה מאמצים שונים, שלא הניבו פרי, להקים חברה חדשה, ללמוד דברים חדשים (קורס קריפטו) , ניהל לפרקים מרחוק הליכי תמ"א, אך לא מצא עבודה מסודרת וקבועה. כתוצאה מכך, ובאופן לא בלתי שכיח, חלה הרעה במצב רוחו של הנאשם ובאנרגיות שלו. עם זאת, הן בהתאם לעדות הנאשם והן בהתאם ליתר עדויות בני המשפחה (פרט לעדות הבן ירדן, שלא אומצה על ידי), עד לחודש ינואר 23', לא חרגו מצבו הנפשי של הנאשם והתנהלותו מאלו הנלווים, לא אחת, למצבם של אנשים המוצאים עצמם מובטלים לאורך תקופה ממושכת.
- לבעיות הכלכליות של הנאשם ולתחושת אובדן הערך שנלוותה להיותו מובטל הצטרפו גם בעיות רפואיות, ובראשן בעיות שיניים עקב שתלים שקרסו בפיו. צירוף קשיים אובייקטיביים ומציאותיים אלו הוביל את הנאשם לתחושות של דיכאון וכחמישה שבועות לפני הרצח (בתאריך 5.1.23) עבר הנאשם מעין התקף חרדה ראשון, עת היה בבית אחיו יחיאל אטיאס, וחש לפתע ש"סוף העולם קרב". מאז אותו יום הוסיף הנאשם לסבול, לסירוגין, מתחושות דיכאוניות, חווה התקף חרדה קשה בגאורגיה, וכמה ימים לאחר חזרתו מגאורגיה, בלע כדורי שינה בכמות מופרזת.
- אין חולק, אם כן, שבחמשת השבועות שקדמו לרצח, סבל הנאשם, לסירוגין ובאופן לא קבוע, מתחושות של דיכאון, וחווה מדי פעם התקפי חרדה. עוד אובחן הנאשם כבעל הפרעת אישיות מאשכול A מלווה בקווים היסטריים ונרקיסיסטיים. אישיותו של הנאשם אובחנה כממוקמת ברמת ארגון גבולית נמוכה.
אין מחלוקת בין המומחים, כי הדיכאון ממנו סבל הנאשם לא היה דיכאון מג'ורי וכי לא נלוו לו סממנים פסיכוטיים. הן ד"ר אייזנשטיין והן ד"ר אור הסכימו כי הדיכאון בפני עצמו איננו מהווה "הפרעה נפשית חמורה" (ראו עדות ד"ר אור ע' 328 ש' 13-22). מקובלת עליי קביעתו של ד"ר אייזנשטיין, המעוגנת היטב במכלול הנתונים ובחומרי החקירה, כי הדיכאון ממנו סבל הנאשם הוא דיכאון תגובתי, על רקע בעיות כלכליות, בעיות השיניים והחשש שהמנוחה תעזוב אותו (ע' 39-40 לעדותו של ד"ר אייזנשטיין).