בעניין זה אקדים ואחדד, כי הן תקנון האליפות והן תקנון המשמעת מכירים במצב בו שתי קבוצות אחראיות לאי קיום המשחק. בנסיבות אלו נדמה, כי על מנת להוכיח שמוסדות השיפוט סטו מדוח השופט שלא כדין, אין די להראות כי דוח השופט מטיל את האחריות על בני סכנין, אלא יש להראות כי דוח השופט קובע כי אין אחריות להפועל באר שבע.
- בטרם אדון בשאלות אלו, אני סבור שראוי "להוריד מהשולחן" את נושא אחריות בני סכנין לאי קיום המשחק, ומכאן את הטענה להשלכות רוחב בנושא זה.
לטעמי ולשיטתי, הוראת שופט המשחק לקבוצות ולשחקנים, כי יש לעלות לכר הדשא ולשחק כדורגל, הינה הוראה מחייבת, והפרתה על ידי הקבוצות, או השחקנים, מבססת הרשעה בעבירה של סירוב לקיים משחק, יהיו הנסיבות אשר יהיו.
כפי שאראה להלן, זוהי גם עמדתם הברורה של מוסדות השיפוט של ההתאחדות בהליכים נשוא הדיון.
אחריות בני סכנין לאי קיום המשחק
- עיון בדוח שופט המשחק, מגלה כי זה הנחה את בני סכנין לקיים את המשחק, ואלו סרבו לעשות זאת.
כך, קובע שופט המשחק בדוח:
"...והבהרנו להם את החלטת המשטרה ואת הצד שלנו צוות השיפוט שמבחינתנו ברגע שניתן האישור ממפקד הכוח ניתן לקיים את המשחק..."
וכך, בהתאם לדוח השופט, מגיבה בני סכנין:
"בתגובה נציגי סכנין אמרו "שהשחקנים לא מסוגלים לשחק, מפחדים, מי מבטיח להם ביטחון, איפה היתה המשטרה לפני"..."
כאשר רוח הדברים זהה בהמשך הדוח.
- על רקע זה כל ששת הדיינים שדנו בנושא פוסקים, כי בני סכנין לא הייתה רשאית לסרב להוראת השופט לעלות לשחק, ומכאן מבחינה עקרונית יש להרשיעה בעבירה של אי קיום משחק.
ר' בבית הדין המשמעתי, הדיין שמעוני: "...ואין לפטור את בני סכנין...ומ"עשיית הדין העצמי" בהחלטה שלא לעלות לכר הדשא"; ור' הדברים הברורים בסעיף 10.3 להכרעת הדיין לנדאו, ובסעיף 27 להכרעת הדיין ליובין.
וכך גם בבית הדין העליון, ר' דבריו הברורים והחד משמעיים של הדיין זרנקין:
"לדעתי, למרות חששותיהם הסובייקטיביות של שחקני בני סכנין מלעלות למגרש, על רקע ההתנהגות האלימה של אוהדי הפועל באר-שבע, חובה היה על הקבוצה להישמע להוראת השופט ולאפשר את קיומו של המשחק.
בעניין זה צדק שופט המיעוט בבית הדין קמא בעת שקבע שיש להרשיע את בני
סכנין בשל סירובה לעלות למגרש." (הדגשה שלי - ג.ה.)
כמו כן, ר' סעיף 5 להכרעתו של הדיין דויטש.
ור' גם עמדתו של הדיין הדסי:
"מכאן, שברגע בו החליט שופט המשחק, שלו שיקול הדעת בעניין, על קיומו של המשחק, וקבוצת סכנין סרבה לקיים את החלטתו, הרי היה על בית הדין קמא להרשיעה בעבירה על סעיף 20 ג׳ לתקנון המשמעת שענינו ״סירוב לקיים משחק או סירוב להמשיך במשחק בניגוד להוראות שופט המשחק" (הדגשה במקור - ג.ה.).
- הינה כי כן, כלל הדיינים שדנו באירועים שלפניי, לא רק שלא סטו מדוח השופט, אלא אימצו אותו וקבעו, כי כאשר השופט הורה על קיום המשחק ובני סכנין סירבה לקיימו, הרי היא אחראית בעבירה של סירוב לקיים משחק.
- אציין, כי אין חולק כי בני סכנין לא הורשעה בעבירה זו. אולם עיון בפסק הדין של בית הדין המשמעתי מגלה, כי מדובר בשגגה, ולא בקביעה מהותית. כאשר, כאמור, כלל הדיינים מאוחדים בדעה, שאסור היה לבני סכנין לסרב להוראות השופט והיה עליה לעלות לשחק. עוד אציין, כי אין גם קביעה כי בני סכנין מזוכה מעבירה זו.
- בית הדין העליון היה ער לטעות זו בפסק הדין של בית הדין המשמעתי, ואף קבע באופן ברור כמצוטט לעיל, שהיה מקום להרשיע את בני סכנין בעבירה האמורה. אולם, רק לאור העובדה כי לא הוגש ערעור על הזיכוי המשתמע של בני סכנין מעבירה זו, לא עשה כן בית הין העליון.
- לאור האמור לעיל המסקנה הברורה הינה, כי היה אסור לבני סכנין לסרב להוראות השופט לעלות לכר הדשא, וכאשר עשתה כך, הרי היא אחראית ואשמה בעבירה מכוח סעיף 20ג' שעניינה סירוב לקיים משחק. העובדה, כי מטעמים טכניים היא לא הורשעה פורמאלית בעבירה זו, אינה גורעת לא מאחריות בני סכנין ולא מאשמת בני סכנין.
- לאור קביעה ברורה זו, ברור כי החשש מהשלכות הרוחב של פסיקת בית הדין העליון כפי שנטען בתביעה ובדיון בעל פה הינו חשש שווא. לא רק שפסק הדין של בית הדין העליון אינו מתיר "עשיית דין עצמי" של סירוב להוראות שופט המשחק, אלא הוא קובע חד משמעית שדין עצמי שכזה הוא אסור בכל מקרה. יתרה מזו, בני סכנין גם נענשה על סירוב זה לקיים את המשחק, היות ואילו בית הדין היה סבור, כי בני סכנין אינה אחראית לאי קיום המשחק, התוצאה מהטלת האחריות על הפועל באר שבע, הייתה ניצחון טכני לבני סכנין, ולא תוצאה של 0:0 ללא נקודות.
עוד אציין, כי לאור קביעה זו ברור, כי אין גם כל סתירה בין פסיקה זו לפסיקות עבר, אשר קבעו כי יש להישמע להוראות שופט המשחק, יהיו התחושות הסובייקטיביות של הקבוצות, או השחקנים, אשר יהיו.
- בכל מקרה, ולמען הסר ספק, אני סבור כי פסיקה זו של בית הדין העליון לא רק שהיא נסמכת כדין על דוח שופט המשחק, אלא היא גם ראויה ונכונה.
קבוצה, או שחקנים, המסרבים להישמע להוראות שופט המשחק לעלות לכר הדשא, עוברים עבירה של סירוב לקיים משחק, יהיו נסיבות הסירוב אשר יהיו.
- על רקע קביעה זו בדבר האחריות של בני סכנין לאי קיום המשחק, יש לבחון את הטענה של הפועל באר שבע, כי מוסדות ההתאחדות חרגו מסמכות, כאשר קבעו כי קיימת בנוסף אחריות של הפועל באר שבע לאי קיום המשחק, למרות שהדבר לא נקבע בדוח השופט.
דוח השופט ואחריות הפועל באר שבע לאי קיום המשחק
- כאמור, קבעתי לעיל שבני סכנין אחראית לאי קיום המשחק, והשאלה הראשונה שעולה, האם נובע מכך באופן ישיר כי הפועל באר שבע אינה אחראית? התשובה שנותן לכך תקנון האליפות הינה ברורה וחד משמעית - לא.
תקנון האליפות מכיר באופן מפורש במצב בו שתי הקבוצות אחראיות לאי קיום המשחק, ואף קובע סנקציה עונשית מיוחדת למקרה זה. כך, סעיפים 12ט׳(3) ו- (4) לתקנון האליפות קובעים, כי כאשר שהורשעו שתי הקבוצות בעבירות שתוצאתן אי קיום המשחק הרי- ״תפסדנה שתי הקבוצות את נקודות המשחק ותוצאת המשחק תרשם 0:0״.
- כלומר, תקנון האליפות לא רק שמכיר בכך שיכול להיות מצב בו שתי קבוצות יהיו אחראיות לאי קיום המשחק, אלא קובע סנקציה מיוחדת למצב זה.
מכאן ברור, כי מסקנת מוסדות השיפוט של ההתאחדות, כי בני סכנין אחראית לאי קיום המשחק, אין בה ללמד אוטומטית כי הפועל באר שבע אינה אחראית לאי קיום המשחק.
- לאור המסקנה, כי העובדה שבני סכנין אחראית לאי קיום המשחק אינה שוללת באופן אוטומטי את האחריות של הפועל באר שבע לאי קיום המשחק, הרי יש לבחון באופן עצמאי, על רקע כלל הנסיבות, את אחריות הפועל באר שבע לאי קיום המשחק.
בחינת האחריות של הפועל באר שבע על ידי בית משפט זה נבחנת בשני מישורים.