ובאסמכתאות שם) ויתכן שבכך ניתן למצוא את ההסבר לעובדה כי לאורך שנים רבות לא נלווה לשינוי נורמטיבי זה באחריות המדינה גם שינוי של ממש בהיקף האחריות של עובדי הציבור, אף שהדבר מתבקש לכאורה כפועל יוצא מכך. כך, בחמישים ושלוש השנים שחלפו מאז חקיקת חוק הנזיקים האזרחיים ועד לחקיקת תיקון 10 לפקודה, הוטלה אחריות מקבילה הן על עובד ציבור שגרם בעוולתו לנזק והן על המדינה או הרשות הציבורית שבה הועסק, ככל שהן חבות באחריות לעוולה שביצע (קלהורה וברדנשטיין, בעמ' 301; דותן, בעמ' 257-251; גלעד חלק שני, בעמ' 88; ערעור אזרחי 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 70 (1994); וראו גם אהרן ברק דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 411-407 (גד טדסקי עורך, מהדורה שניה, 1976) (להלן: דיני הנזיקין)). מצב משפטי דומה שורר עד היום באנגליה ובקנדה שבהן מוטלת אחריות על המדינה ועל רשויות ציבוריות במקביל לאחריות המוטלת על העובד (קלהורה וברדנשטיין, בעמ' 335-333; אבניאלי, בעמ' 455). בהטלת האחריות המקבילה כאמור נסמכו בתי המשפט בישראל על הוראת סעיף 11 לפקודה הקובעת כי במקום שבו שני מעוולים חבים יחד באחריות, יהיו השניים ניתנים להיתבע ביחד ולחוד. משכך ועל פי המצב המשפטי טרם תיקון 10 לפקודה, הבחירה אם לתבוע את העובד, את הרשות או את שניהם גם יחד, נתונה הייתה באופן בלעדי בידי הניזוק. מטבע הדברים ומשום שככלל כשרות הפירעון של המדינה ושל הרשויות הציבוריות האחרות גבוהה מזו של העובד, ניתן להניח כי תובע רציונאלי שהיה מעוניין בקבלת הסעד אשר ייטיב את נזקו יעדיף לתבוע בראש ובראשונה את הרשות השלטונית ובמקרים מסוימים אולי אף יסתפק בכך ולא יראה צורך לתבוע באופן אישי גם את העובד. ברם, המצב המשפטי ששרר טרם תיקון מספר 10, הותיר כאמור את הבחירה בעניין זה בידי הניזוק וברמה המהותית ועל-פי הוראת סעיף 7(א) לפקודה, כנוסחו טרם התיקון, הכלל היה כלל של אחריות אישית שחלה על העובד לעוולות שביצע תוך כדי מילוי תפקידו והחריג היה מתן חסינות מסוימת בהתקיים התנאים שנקבעו בסיפא לאותו סעיף.
חסינות עובדי הציבור בתיקון 10 לפקודה
- השינוי המהותי במשטר המשפטי הנוהג התרחש ככל שהדבר נוגע לאחריות האישית של עובדי ציבור רק עם חקיקת תיקון 10 לפקודה בשנת 2005. על-פי סעיף 7א(א) שנתווסף לפקודה במסגרת תיקון זה, לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על