עוולה נזיקית שביצע תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, אלא אם פעל "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". עם כניסת התיקון לתוקפו ניטלה, אפוא, מידי התובע הזכות לבחור אם לתבוע את הרשות או את העובד או את שניהם גם יחד בגין עוולה שביצע כלפיו עובד ציבור במסגרת מילוי תפקידו, ונקבע בתיקון ובתקנות שהותקנו מכוחו מסלול מפורט אשר רק בהתקיים התנאים והקריטריונים שנקבעו בו ניתן יהיה להותיר על כנה ולנהל תביעה נזיקית נגד עובד הציבור. ודוקו: החסינות המוקנית לעובד הציבור על-פי סעיף 7א(א) לפקודה היא חסינות דיונית ומשמעות הדבר היא כי עובד הציבור אינו פטור באופן מהותי מאחריות נזיקית, אלא שלא ניתן לתבוע אותו לדין על אחריות זו (ראו דברי הסבר לסעיף 7א להצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג-2002, ה"ח 134, 136 (להלן: הצעת החוק); פרוטוקול ישיבה מס' 270 של ועדת החוק, חוק ומשפט, הכנסת ה-16, 19 (22.7.2004); קלהורה וברדנשטיין, בעמ' 305-304; והשוו לדיני הנזיקין, בעמ' 351-350). אחת התוצאות המרכזיות הנובעות מאופייה הדיוני של החסינות היא כי אף שהניזוק אינו יכול להיפרע את נזקיו מידי עובד הציבור באופן אישי, אין הדבר גורע מזכותו להיפרע את נזקיו מן המדינה או מהרשות הציבורית כמעסיקה או כשולחת של העובד (סעיף 7א(ב) לפקודה; והשוו לאבניאלי, בעמ' 463-464, 467). כמו כן, ובשל אופייה הדיוני של החסינות שהוקנתה לעובד הציבור לפי סעיף 7א(א) לפקודה, נסללת הדרך למדינה או לרשות הציבורית לתבוע מידי העובד דמי שיפוי וזאת גם באותם המקרים אשר בהם החליטה כי ביחסים שבינו ובין הניזוק מן הראוי להקנות לעובד חסינות (סעיף 7ו לפקודה).
- על התכליות והרציונאלים אשר ניצבו ביסוד החסינות הדיונית שהוקנתה לעובדי הציבור על-פי תיקון 10 לפקודה, עמדו יוזמי התיקון בדברי ההסבר להצעת החוק באומרם:
מוצדק להכיר במעמד המיוחד של עובדי ציבור מאחר שהם חשופים לסיכוני אחריות עקב אפשרות ההיזק הנרחבת של הרשות; עובדי הציבור חשופים ללחצים בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאלה, דבר העלול להשפיע על תפקודם ולשבש את פעילותה של הרשות הציבורית; מבחינת
כושר הפיצוי, המדינה או הרשות הציבורית היא בעלת המשאבים הכספיים ובעלת היכולת לפזר את הנזק, והתביעה האישית נגד עובד הציבור אינה מוסיפה דבר לנפגע; נטל האחריות בנזיקין מוטל, למעשה, על המעסיק, לא רק במגזר הציבורי אלא גם במגזר הפרטי, ולפיכך ההסדר המוצע הוא יותר בבחינת הכרה רשמית במציאות משפטית קיימת.