(הצעת החוק, בעמ' 134; וראו גם אבניאלי, בעמ' 466)
אכן, אחת התכליות המרכזיות שעמדו לנגד עיני המחוקק בהענקת החסינות לעובד הציבור מפני תביעות נזיקין הייתה ליתן מענה להפעלת לחצים בלתי ראויים ולהרתעת יתר של עובד הציבור במילוי תפקידו מחשש לתביעות אישיות שתוגשנה נגדו (רשות ערעור אזרחי 9227/12 עו"ד גרנות, כונס הנכסים נ' שפייזר, [פורסם בנבו] פס' 19 (27.8.2013); ערעור אזרחי 9040/10 פנחס גדעון ובניו בערעור מיסים נ' בנק לאומי לישראל בערעור מיסים [פורסם בנבו] (17.10.2012); גלעד חלק שני, בעמ' 93; קלהורה וברדנשטיין, בעמ' 302; ישראל גלעד דיני הנזיקין - גבולות האחריות ב 1052 (2012)). עמד על כך גם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת מיכאל איתן, בהציגו את תיקון 10 לפקודה בפני מליאת הכנסת באומרו:
מדובר במקרים שיש בהם תביעה, או איום בתביעה, כנגד עובדי ציבור. מה הבעיה? הבעיה היא שלפעמים עובדי ציבור צריכים למלא את תפקידם, ובאים מולם אנשים בעלי כוח, נגיד בעלי הון, מאיימים עליהם, אומרים להם: אם לא תיתנו לנו את הרשיון, אם לא תיתנו לנו את ההיתר, אנחנו נתבע אתכם למשפט. אותו עובד ציבור נמצא במצב שהוא חושש שמא אם הוא לא ייענה, אחר כך הוא יצטרך להגיע לבתי-משפט ולהתגונן באופן אישי.
הנקודה הזאת מחייבת איזון מאוד מאוד עדין. מצד אחד אנחנו מעוניינים להגן על עובדי הציבור שיוכלו לקבל את ההחלטות ולא יהיו נתונים לאיומים. איך עושים את זה? על-ידי זה שהמדינה באה ואומרת: אם יש תביעה נגד עובד ציבור, המדינה נכנסת בנעליו והיא מנהלת את המשפט, והיא הנתבעת. אין תביעה נגד אותו עובד ציבור...
מצד שני, יש סכנה שברגע שהמדינה נותנת מעין ביטוח כולל לעובד הציבור, עובדי הציבור יתעמרו באזרחים ויגידו: מה אכפת לנו, אנחנו ממילא מוגנים. נטרטר את האזרח, נגרום לו נזקים, ממילא המדינה בסוף תהיה זאת שתלך לבית המשפט.
הוועדה ישבה והתעמתה מול הצעת החוק הזאת שהממשלה יזמה, משום שהממשלה הביאה הצעת חוק שנועדה להגן על עובדי הציבור מעל למידה שאנחנו חשבנו שהיא ראויה. אמרנו: להגן על עובדי ציבור - כן, אבל לא במקרים שבהם אותו עובד ציבור נהג בשרירות, בשוויון נפש, לגבי הנזקים שהוא יכול לעשות.
(ד"כ 199, 9922 (2005); וראו גם יצחק זמיר הסמכות המינהלית א 640-639 (מהדורה שניה, 2010))
על מנת לאזן, כדברי חבר הכנסת איתן, בין התכלית הראויה שביסוד הענקת החסינות לעובד הציבור ובין החשש המתעורר מנגד להרתעת חסר של העובד ולהטלת נטל גדול ובלתי מוצדק על הקופה הציבורית בהקשר זה, סויגה החסינות ונקבע כי היא אינה חלה באותם מקרים אשר בהם אין מדובר במעשה עוולה אשר נעשה "תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני" של עובד הציבור או במקרים אשר בהם פעל עובד הציבור "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו" (סעיף 7א(א) לפקודה). אמצעי מאזן נוסף נקבע בסעיף 7ו לפקודה, עליו כבר עמדנו לעיל, ולפיו ניתנה בידי המדינה ובידי הרשות הציבורית הזכות לתבוע מידי העובד פיצוי ושיפוי במקרים שבהם פעל "בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור" וזאת גם אם סברו המדינה או הרשות הציבורית, לפי העניין, כי ביחסים שבין הניזוק ובין עובד הציבור מן הראוי להקנות לעובד חסינות.