להודעת הכרה בחסינות, שבאה מצד המדינה, והתייחסות אחרת לבקשה של עובד המדינה להעניק לו חסינות כזו (כאשר לא נמסרה לגביו הודעת הכרה מצד המדינה (ראו: סעיפים 7ב(ד) ו-(ה) לחוק)). להבחנה פנימית זו יש ליתן את מלוא הנפקות, שאם לא כן לכאורה לא יהיה שוני בין הדרך שבה ינתן תוקף להודעת ההכרה (או שזו תישלל) לבין הדרך שבה תאושר (או תידחה) הבקשה להענקת החסינות.
- זה המקום להוסיף ולציין כי המחוקק הישראלי ראה להפגין גם בהקשרים נוספים גישה שונה לעובדי מדינה, בהשוואה לעובדי רשויות ציבוריות. כך, למשל, נקבע לגבי עובדים של רשויות מקומיות כי הם עלולים להתחייב בחיוב אישי אם הם שילמו, או הרשו תשלום בלתי חוקי, או גרמו לחסר, או להפסד לקופת הרשות המקומית בשל התרשלות, או התנהגות רעה מצידם (ראו: סעיפים 226-221 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; סעיף 33 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], סעיף 189 לצו המועצות המקומיות, תשי"א-1950, סעיף 84 וסעיף 132(ד) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, סעיף 11(ב) לחוק איגודי ערים, תשט"ו-1955; עיינו גם: בית דין גבוה לצדק 2937/91 טרייסטר נ' ראש המועצה המקומית מנחמיה, פ"ד מז(2), 758 (1993)). הוראות ממין זה אינן קיימות אצלנו לגבי עובדי המדינה ובשעתו טעם הדבר נומק בכך שהליכי הבקרה במישור הממשלתי מובנים וקפדניים יותר (אינני מחווה כאן דעה אם נימוק זה נכון הוא ואכן מצדיק את השוני, שהרי זהו נושא שעל המחוקק להידרש לו).
ענין החיוב האישי מביא אותי להוראת סעיף 7ו' לחוק.
- ההוראה הנ"ל (סעיף 7ו' לחוק), המסדירה את אפשרות הפיצוי והשיפוי של המדינה, או הרשות הציבורית - אכן איננה מבחינה בין עובדי הציבור השונים (עובדי המדינה, או עובדים של הרשות הציבורית). היא מאפשרת לדרוש מעובד הציבור פיצוי, או שיפוי, אם הוא פעל בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור ונקבע:
(א) שהוא ביצע כלפי הרשות מעשה המקים אחריות בנזיקין, שאז היא זכאית לפיצוי הימנו.
(ב) שהרשות נמצאה אחראית למעשה שעשה עובד הציבור, שאז היא זכאית לשיפוי הימנו "בסכום שיקבע על פי הצדק והיושר" (סעיף 7ו(ב) לחוק).
ההוראה הנ"ל, המעגנת את האפשרות לחזור אל עובד הציבור בתביעת פיצוי, או שיפוי פועלת כדי לאזן (ולוּ בדיעבד) את הקניית החסינות לעובד הציבור, והכל מתוך אינטרס להבטיח את סטנדרט ההתנהלות הראויה של עובדי הציבור. עיינו: תמר קלקודה ומיכל ברדנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) - חסינות עובד הציבור" הפרקליט נא 293, 316-315 (תשע"א) (להלן - קלקודה וברדנשטיין). הוראה זו וסיווג הסמכויות שנדון בפיסקאות הקודמות - מאפשרים איפוא לרשות הציבורית לשנות במהלך הדרך, מעמדתה הראשונית במקרים הראויים (ראו: קלקודה וברדנשטיין בעמ' 343-342), או לתבוע פיצוי, או השתתפות מהעובד הציבורי בעקבות ממצאי פסק הדין במשפט, היה ונמצא שהחסינות שניתנה לעובד הציבור בתחילה - לא היתה מוצדקת וכי התקיימו תנאי סעיף 7ו' לחוק לגביו.