עעמ 63194-08-25 נבו בן כהן נ' עיריית רמת גן

עע"מ 63194-08-25

המשנה לנשיא נֹעם סולברג:

1. סוגיית הזיותיהן של מערכות בינה מלאכותית כבר נדונה על-ידי בית משפט זה, בהקשר של כתבי בית-דין בהליכים משפטיים. במסגרת ההליך שלפנינו, אנו נדרשים לשוב ולהידרש לסוגיה (אם כי באופן חלקי בלבד, כמפורט להלן) - אך הפעם בהקשר של שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית על-ידי רשות מינהלית במגעהּ עם אזרח.
2. לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 3.8.2025, בעת"מ 53460-06-25 [נבו] (השופט ק' ורדי). ההחלטה ניתנה בהמשך לפסק דין מיום 17.7.2025, ונקבע בה כי אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת המערער.

רקע וטענות הצדדים

3. הרקע לדברים, בתמצית: הערעור הוגש בשמו של המערער, על-ידי אביו. המערער הוא תלמיד בחינוך המיוחד, הוריו נפרדו כשהיה רך בשנים, בשנת 2016, תוך שכרתו ביניהם "הסכם פרידה והורות משותפת" (להלן: הסכם הפרידה).  בהסכם נקבעו הסדרי שהייה של המערער אצל כל אחד מן ההורים - הסדרים שהורחבו ועודכנו ביום 10.10.2019, בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין (תלה"מ 37035-08-18).  על-פי ההסכמה העדכנית, שוהה המערער בכל 14 ימים, 8 ימים עם אמו ו-6 ימים עם אביו; זאת, כאשר ההורים נושאים באחריות הורית משותפת על הקטין.
4. במהלך חודש מרץ 2023, עבר האב להתגורר בדירה המרוחקת כ-7-6 ק"מ ממוסד הלימודים של הקטין. בעקבות זאת, ובהתבסס על חוזר מנכ"ל משרד החינוך התשפ"ב/12 "הסעות תלמידים ועובדי הוראה למוסדות חינוך רשמיים" (22.8.2022) (להלן: נוהל ההסעות), פנה האב אל המשיבה 2, עיריית רמת גן, בבקשה לאישור זכאות להסעות עבור הקטין מביתו.  בתחילה, אושרה בקשתו, והחלו הסעות מביתו, אך ביום 12.9.2023 התקבלה אצלו תשובה מאת סגנית מנהלת אגף החינוך בעירייה, שבה נכתב כי הקטין אינו זכאי להסעה מביתו, שכן לפי הסכם הפרידה המשמורת היא של האם.
5. נוכח התשובה האמורה, שב ופנה האב ביום 29.4.2025 אל העירייה, זו הפעם באמצעות עורך דין מייצג, במכתב שהוכתר בכותרת "מכתב בטרם נקיטת הליכים משפטיים", ושבו פירט את הטענות שבגינן זכאי הקטין, לדידו, להסעות מביתו. גם הפעם, נדחתה בקשתו של האב.  במענה מיום 25.5.2025 נכתב, כי בהתאם להוראות "חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשפ"ג/4(א) מיום 1.9.2022 שכותרתו "נוהל הסעות תלמידים הלומדים במסגרת חינוך מיוחד - ילדים להורים החיים בנפרד (הורות משותפת)", ובשים לב לאמור בהסכם הפרידה, הקטין אינו זכאי להסעות מבית האב, כל עוד ביתו אינו רשום בתור כתובת מגורי הקבע של הקטין.  זאת, תוך הסתמכות על ציטוטים מאותו חוזר מנכ"ל, והתבססות על קביעות מן "הפסיקה העדכנית".

ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916

6. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)בתשובה למענה, פנה ב"כ האב אל העירייה, וציין כי לא מצא את חוזר המנכ"ל שאליו הפנתה העירייה במכתבה. במקביל, פנה ב"כ האב אל המשיב 1, משרד החינוך, בבקשה לשלוח אליו את החוזר האמור.  בתשובה מטעם משרד החינוך נכתב, כי "חוזר המנכ"ל אליו מפנה עיריית רמת גן אינו מוכר לנו"; וכי הנושא מוסדר בסעיף 2.8.3 לנוהל ההסעות.  בהמשך לכך, ולאחר שנשלח אליו הנוהל האמור, פנה ב"כ המערער אל העירייה בבקשה להבהרות, תוך שציין כי עיון בנוהל שנשלח על-ידי משרד החינוך, מעלה כי "לא מופיעים בו הציטוטים" שהופיעו במכתב המענה מטעם העירייה.  מענה על פניה זו - לא התקבל.
7. על רקע האמור, הגיש האב עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי. בעתירה הועלו טענות שונות לגוף הדברים, באשר לחובת העירייה לספק הסעות מבית האב בנסיבות של הורות משותפת.  כמו כן נטען, כי החוזר עליו התבססה העירייה בהחלטה מושא העתירה - אינו קיים; וכי "גם הקביעות כביכול מתוך פסקי הדין הנזכרים במכתב - לא היו ולא נבראו".  נטען אפוא, בהקשר זה, כי החלטת העירייה "מבוססת על סעיפים ופסקי דין מומצאים, שכפי הנראה, נכתבו בידי בינה מלאכותית"; וכי "מעבר לרשלנות החמורה הטמונה בכך, הרי שיוצא כי העירייה לא הציגה שום נימוק מבוסס שבכוחו לסתור את טענות ה[מערער]".
8. ביום 17.7.2025, בהמשך להצעה מעשית שהועלתה על-ידי משרד החינוך, ולאחר דיון על-פה שבו הועלתה הצעה נוספת, הודיעו הצדדים כי "הגיעו להסכמה ולפיה, לפנים משורת הדין, תינתן ל[קטין] הסעה מכתובת אביו, כל עוד לא נדרשת הסעה מכתובת האם. [...] בנסיבות אלו התייתרה העתירה".  כמו כן נכתב בהודעה המשותפת, כי "לעמדת ב"כ [המערער] יש מקום בנסיבות העניין לפסוק הוצאות ולפיכך מבוקש כי כל צד יגיש טיעוניו לעניין זה בנפרד".
9. הועתק מנבוהמערער טען, בין היתר, כי רק עתירתו היא שהביאה למתן הסעד המבוקש, ועל כן, "פסיקת הוצאות על הצד הגבוה בענייננו מתחייבת לצרכי הרתעת העירייה ורשויות נוספות בעתיד מהקשיית עורף ושרירות". עוד נטען, כי העירייה התנהלה בחוסר תום לב, ו"טענה טענות עובדתיות לא נכונות בפני ביהמ"ש"; וכי "בשים לב לגישה המחמירה בפסיקה בקשר לשימוש בבינה מלאכותית בהליכי משפט", ובהתחשב בכך ש"העיריה הפנתה לסעיפים וקביעות מתוך פסקי דין שלא קיימים, מה שמעלה חשד יותר מסביר כי נעשה שימוש בבינה מלאכותית" - יש מקום לפסיקת הוצאות על הצד הגבוה, "ולמצער הוצאות לטובת אוצר המדינה".
10. העירייה, מצדה, סברה כי אין מקום לפסיקת הוצאות לזכות המערער, ואף להפך - יש לפסוק הוצאות ריאליות לטובתה. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהפתרון שניתן לעניינו של המערער הוא "פתרון חריג", לפנים משורת הדין, שאינו מבוסס על "זכות משפטית"; ובשים לב ל"פגיעה במשאבי הציבור", ולכך שפסיקת הוצאות בנסיבות העניין "עלולה לעודד הגשת עתירות חסרות בסיס משפטי".  משרד החינוך סבר אף הוא, כי בהינתן שההליך הסתיים ללא צורך בהכרעה שיפוטית, ושההסכמה למתווה שגובש ניתנה לפנים משורת הדין - אין מקום לפסיקת הוצאות.
11. בהחלטה מיום 3.8.2025, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לפסיקת הוצאות. זאת, בהתחשב ב"הסכמה שהושגה"; ובכך ש"היתה בעייתיות באי צירוף האם להליך והיה צורך לקבל את התייחסותה ואף הסכמתה, כפי שניתנה בפועל אף להסכם הפרקטי שהושג".

מכאן הערעור שלפנינו.

12. המערער טוען, כי בהתאם להלכה הנוהגת באשר לפסיקת הוצאות, היה מקום לפסוק הוצאות לזכותו. כך, לדבריו, הגשת העתירה היתה מוצדקת, והיא זו שהניעה את העירייה לחזור בה מהחלטתה הקודמת.  עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי היה עליו לצרף את האם כמשיבה להליך, ובלאו הכי, אין בכך כדי להעלות או להוריד לגבי סוגיית ההוצאות.  לבסוף נטען, כי בית המשפט המחוזי נדרש להתחשב במסגרת פסיקת ההוצאות ב"התנהלותה הפסולה של העיריה בהליך", אשר כללה, לשיטתו, טענות עובדתיות "שהתבררו בהמשך כשקריות"; והפניה ל"סעיפים ופסקי דין שאינם קיימים", מה שמעורר חשד "יותר מסביר" לכך שנעשה שימוש לקוי בבינה מלאכותית.
13. בהחלטה מיום 14.12.2025, ביקשתי מן העירייה להשיב לערעור, תוך התמקדות בטענה לשימוש פסול שעשתה העירייה בבינה מלאכותית. בתשובתה, טענה העירייה כי הערעור דנן הריהו "דוגמה מובהקת" ל"כפיות טובה דיונית וניסיון להתעשר שלא כדין"; זאת, מאחר שהמערער נהנה "מפתרון יצירתי וחריג שהעניקו לו המשיבים", ובד בבד, דורש הוצאות משפט, חרף העובדה שמלכתחילה לא עמדה לטובתו כל זכות שבדין.  עוד גרסה העירייה, כי מחדליו הדיוניים של המערער, אכן מצדיקים שלא לפסוק הוצאות לטובתו; כי העניין דנן אינו מצדיק חריגה מכלל אי-ההתערבות בהוצאות שפסקה הערכאה הדיונית; וכי ההלכה הנוהגת לגבי פסיקת הוצאות - כלל אינה רלבנטית בנסיבות העניין.  אשר לטענה בדבר שימוש בבינה מלאכותית, נטען כי יש להבחין בין מקרים שבהם שימוש זה מביא ל"עילת תביעה או עובדות בדויות", לבין מקרים שבהם "הבסיס החוקי קיים ואמיתי, והטעות היא טכנית בלבד"; וכי ממילא, הבסיס להחלטה מוצק ואיתן, באופן שאינו תלוי ב"ציטוט שגוי כזה או אחר, אם היה".

דיון והכרעה

14. לאחר עיון בכתב הערעור ובתשובת העירייה, על נספחיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור - להתקבל; כך אציע אפוא לחברַי כי נורה. זאת, על יסוד הכתובים, מכוח תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), החלה בענייננו לפי תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
15. תחילה אציין, באשר לטענות המערער שאינן קשורות בשימוש שעשתה העירייה בבינה מלאכותית (נושא שעליו ארחיב בהמשך), כי דינן - להידחות. כידוע, שיקול הדעת של הערכאה הדיונית באשר לפסיקת הוצאות - רחב ביותר.  כפועל יוצא מכך, "הלכה מושרשת היא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושא הוצאות המשפט, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית" (ע"א 9147/16 כהן נ' קרויזר, פסקה 34 [נבו] (24.7.2018); ראו גם, מִני רבים: עע"מ 70929-12-25 חיון נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, פסקה 11 [נבו] (1.2.2026)).  הדברים יפים לגבי החלטה לפסוק הוצאות, ובמידה זהה גם באשר להחלטה שלא לפסוק הוצאות (ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 7 [נבו] (24.2.2022); ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך ב 1599 (מהדורה שלוש עשרה 2020)).
16. איני סבור כי יש בטענות שהעלה המערער לגוף הדברים, כדי ללמד כי ההחלטה שלא לפסוק הוצאות לטובתו באה בגדרי אותם מקרים חריגים. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את התנהלותם הדיונית של הצדדים, כמו גם את העובדה שהושג פתרון לעניינו של המערער, בהסכמת המשיבים, כאשר הסכמה זו ניתנה לשיטתם לפנים משורת הדין (על כך שבמקרים כגון דא, "בדרך כלל לא יפסקו הוצאות", ראו: בר"מ 5259/10 חמדון נ' משרד הפנים, פסקה 7 [נבו] (29.8.2013); בג"ץ 9746/07 עזבון המנוח האני בני מניה נ' הוועדה לתשלום לפנים משורת הדין על רקע לאומני, פסקה 3 [נבו] (26.7.2009)).  שיקולים רלבנטיים הובאו אפוא בחשבון, ולא מצאתי בהחלטת בית המשפט המחוזי "פגם או פסול מהותי", כזה שיש בו כדי להצדיק את התערבותנו.

השימוש (הבלתי מבוקר) שעשתה העירייה בבינה מלאכותית

17. עיון במסמכים שצורפו לערעור, לא מותיר מקום לספק באשר לשימוש שעשתה העירייה בבינה מלאכותית; זאת, הן בהחלטתה הראשונית, הן במעלה ההליך המשפטי. אביא את הדברים כלשונם.  במענה המפורט שהעבירה העירייה לפניית המערער, שבו דיווחה לו על החלטתה לדחות את בקשתו, נכתב כך: "עיריית רמת גן מחויבת לפעול בהתאם לדין, לפסיקה הרלוונטית ולהנחיות משרד החינוך, לרבות חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשפ"ג/4(א) מיום 1.9.2022 שכותרתו 'נוהל הסעות תלמידים הלומדים במסגרות חינוך מיוחד - ילדים להורים החיים בנפרד (הורות משותפת)'".  בהמשך לכך, הובאו ציטוטים מפורטים מסעיפים 2.1, 2.3 ו-4.1 לאותו חוזר מנכ"ל, אשר יש בהם כדי לבסס, לכאורה, את עמדת העירייה.  דא עקא, שכפי שציין גם משרד החינוך במענה לפניית המערער, אותו "חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשפ"ג/4(א) מיום 1.9.2022", שעליו התבססה העירייה - אינו קיים; כעורבא פרח.  גם הציטוטים המפורטים שהביאה העירייה לביסוס עמדתה - אינם מופיעים בנוהל זה או אחר של משרד החינוך.
18. אם לא די בכך, העירייה התבססה גם על 3 פסקי דין שאליהם הפנתה. כך למשל, הפנתה העירייה אל "עמ"ש (מרכז) 31135-07-20 ד.ש נ' מ.מ.ש", [נבו] שם "נקבע כי אחריות הורית שווה אינה שקולה למעמד של 'שני מרכזי חיים', לעניין חובות וזכויות מול צדדים שלישיים".  הפכתי והפכתי, וקביעה כאמור בפסק הדין - לא מצאתי.  למעשה, המונחים "מרכז חיים" ו"צדדים שלישיים", על הטיותיהם, כלל אינם מופיעים בפסק הדין.  כדוגמה נוספת, העירייה הפנתה גם אל "עמ"ש (ת"א) 13008-02-21", שם נקבע, לדברי העירייה, כי "בית המשפט הדגיש כי קביעת 'משמורת' או 'אחריות הורית' אינה רלוונטית לצורך זכאות לשירותים מול הרשות, אם אין כתובת כפולה רשמית".  דא עקא, שבפסק הדין אין כל אזכור לסוגיית הכתובת הכפולה, גם לא להיבטים הקשורים לזכאות לשירותים מול רשויות.
19. מן האמור עד כה נמצאנו למדים, כי החלטת העירייה, על הנמקותיה - למצער כפי שהוצגה למערער - התבססה בבירור על שימוש לא מבוקר בבינה מלאכותית. ניתן היה לקוות כי די בכך, אלא שהדברים אינם מסתיימים כאן.  בתגובת העירייה לבקשת המערער לחיוב בהוצאות - בקשה שהתבססה, כאמור, גם על טענותיו הנכוחות של המערער לגבי השימוש הפגום שעשתה העירייה בבינה מלאכותית - ציטטה העירייה מ"בג"ץ 3272/92 יצחק לוי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 672, 679 (1993): 'הוצאות משפט שנגרמות לרשות ציבורית נגרעות מתקציב ייעודי המופנה לציבור כולו'".  גם במקרה זה, למרבה הצער, פסק הדין - אינו קיים; והציטוט המובא ממנו, כך ניתן להניח, הוא פרי 'מוחה הקודח' של מערכת הבינה המלאכותית.
20. ואם בשלב זה כבר מניח הקורא כי העירייה למדה את הלקח, גם תיקנה דרכיה - צר לי לאכזבוֹ. אף לאחר שביקשתי תשובה ספציפית לגבי סוגיית השימוש בבינה מלאכותית, שב וחזר הניגון.  כך, בכתב התשובה צוין, למשל, כי "בעע"מ 2398/12 ע.מ.ת.  ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ נ' עיריית תל אביב [נבו] (18.3.2012) נקבע כי התנהלות דיונית פגומה היא שיקול מרכזי בשלילת הוצאות".  עיון בפסק הדין מלמד, כי קביעה כאמור, או אפילו דומה לה - אַיִן (מה גם, שהמשיבה באותו הליך היתה בכלל החברה הכלכלית שהם בע"מ, ופסק הדין ניתן ביום 22.4.2012).  ניתן היה להמשיך עם הדוגמאות, אך דומני כי הדברים ברורים למדי בשלב זה; ברורים ומתסכלים.
21. אם כן, החלטת העירייה בבקשת המערער, כמו גם כתבי הטענות שהגישה, הן לבית המשפט המחוזי, הן בהליך דנן - רצופים כולם באסמכתאות ובציטוטים שגויים, חלקם מומצאים, אשר ניתן להניח כי הם תוצר ישיר של שימוש (בלתי מבוקר) בבינה מלאכותית. אכן, "הפניות לפסקי דין שאינם קיימים; אזכורים נעדרי התאמה פנימית; וציטוטים שלא היו ולא נבראו, מלמדים בסבירות גבוהה שנעשה על-ידי בא כוח ה[משיבה] שימוש באתר מבוסס בינה מלאכותית" (בג"ץ 38379-12-24 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה 9 לפסק הדין של חברתי, השופטת ג' כנפי-שטייניץ [נבו] (23.2.2025) (להלן: עניין פלונית)).  ואם לא די בחומרה הגלומה כבר בפעם אחת שכזו, הרי מן התיאור שלעיל ניתן להיווכח, כי בענייננו הבעיה שבה על עצמה לא פעם אחת, גם לא פעמיים, אלא 3 או 4 פעמים (כתלות בספירה), מבלי שהעירייה מסיקה אל נכון כי עליה לשנות דרכיה וחסל; "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת" (משלי ל, כא; כן ראו: משנה, בבא קמא ב, ד).

מה הדין שחל במקרה כגון דא? אפנה לדון בכך עתה.  כפי שאבהיר להלן, הדיון יתקיים בשני מישורים, בהתאם להקשרים השונים שבהם כּשלה העירייה בשימוש שעשתה בבינה מלאכותית - במסגרת ההליך המשפטי, ובמענה הישיר שנתנה למערער.