6.1.1 הערכת ביצוע התפקיד.
6.1.2 הליך משמעתי/הליך פלילי.
6.1.3 סיכון בטחוני על רקע מצב כלכלי או רקע אחר.
6.1.4 אחר - כל נתון שיש בו כדי להצביע לכאורה על הצורך לשקילת אי התאמתו של הסוהר להמשיך ולשרת בשב"ס.
6.2 לקראת סיום כל תקופת שירות, ייבדק באם הסוהר עומד באמות המידה להערכה שנקבעו. די שימצא כי תפקוד הסוהר אינו עומד באחת מאמות המידה להערכה על מנת שיישקל המשך שירותו של הסוהר. מפקדיו של הסוהר יידרשו לחוות דעתם בנושא תוך התייחסות לכל תקופות השירות.
בנספח א' לנוהל מפורטות אמות המידה להערכת סוהר ונקבע, בין היתר, כי יש לשקול את אי הארכת שירותו של סוהר כאשר מתנהל הליך פלילי נגדו, "עוד בטרם הפך ההליך לחלוט בשל קיומן של ראיות מנהליות מספיקות, חומרת העבירות והפגיעה במשמעת או בתדמית הארגון". זאת במקרים בהם עולה חשש לסיכון בטחוני עקב "קשרי קרבה עם גורמים עברייניים ו/או התנהגות שאינה הולמת", ובכל מקרה שבו עולה "נתון שיש בו כדי להצביע לכאורה על הצורך לשקילת אי התאמתו של הסוהר להמשיך ולשרת בשב"ס".
מן הכלל אל הפרט
- במקרה דנן, במועד ההחלטה בעניינו של המערער עמדה כנגדו חקירה פלילית בחשד לביצוע עבירות חמורות של ביצוע מעשה מגונה והטרדה מינית של עצור, שיבוש הליכי חקירה והדחה באיומים. במסגרת בירור שנערך למערער עם קצין מודיעין בשב"ס, הוא הכחיש מגע מיני בינו לבין המתלונן, אך הודה כי ניהל עמו שיחות אישיות, כי נגע בבטנו של העצור "באופן חברי", וכי לאחר הגשת התלונה פנה למתלונן ושאל אותו האם הוא כועס עליו. כפי שציין בית המשפט לעניינים מנהליים, הראיות המנהליות שהיו לפני הגורמים הרלוונטיים בשב"ס - עדויות המתלונן וסוהרים אחרים - הקימו בסיס איתן להחלטה שלא להאריך את שירותו של המערער. כפי שנאמר בעבר בהקשר דומה, העבירות החמורות בהן נחשד המערער שמטו את הקרקע מתחת להתאמתו לשרת כסוהר (עניין שרוף). בנוסף על האמור, בהסכמת בא-כוח המערער עיינו גם בחומר החסוי בעניינו של המערער במעמד צד אחד, ומצאנו כי אף הוא תומך בהחלטה שלא להאריך את שירותו. מנגד, עיון בעיקרי הטיעון של בא-כוח המערער בהליך השימוע במסגרת התיק הפלילי מגלה כי אין בהם כדי לסייע למערער, בין היתר בשים לב לחומר הסודי.
מעבר לכך, למעשה גם בא-כוחו של המערער לא ערער על התשתית שעמדה בבסיס ההחלטה שלא להאריך את שירותו, והתמקד בפגמים שנפלו, לשיטתו, בהליך "הפיטורים" וכן בטענתו לאכיפה בררנית. ברם, גם בטענות אלה לא מצאנו ממש.
- באשר לטענתו של המערער לגבי פגמים שנפלו בהליך השימוע, ובמסגרת הריאיון שנערך לו עם ממ"ז מרכז, אין לה על מה שתסמוך. נוהל תקופות שירות בשב"ס מסדיר גם את תהליך הטיפול בהמלצה שלא להאריך תקופת שירות. בהתאם לסעיף 11 לנוהל, אם הומלץ שלא להאריך תקופת שירות של סוהר, יקיים מפקד המחוז הרלוונטי או גורם בנציבות, בהתאם לנסיבות, ועדה לבחינת ההמלצה, אליה יוזמן הסוהר עצמו להשמיע דבריו או להעביר טיעוניו בכתב. ככל שהוועדה ממליצה שלא להאריך את שירותו של סוהר, מקבל הסוהר הודעה על כך במעמד הריאיון וכן על זכותו לשימוע.
- עולה אפוא, כי בניגוד לטענת המערער, נוכח קיומו של שימוע פורמלי לאחר ההמלצה, אין ממש בטענה כי נפגעה זכותו לשימוע בשל כך שבמסגרת הוועדה הממליצה הוא לא היה מיוצג. ועדת ההמלצות הינה שלב מקדים להליך השימוע ואף אם נניח כי קיימת חובה לאפשר בה ייצוג של עורך דין, עניין בו נמנע מלטעת מסמרות, ה"פגם" שנפל במסגרת ההליך בוועדת ההמלצות אינו פגם בהליך השימוע שנערך לאחר מכן. בניגוד לטענת המערער, שלבים אלה אינם כרוכים זה בזה וניתנים הם להפרדה. ועדה להארכת שירות לחוד והליך שימוע לחוד. עוד בהקשר זה אציין כי החלטת הנציבה להשעות את המערער אף היא אינה קשורה להליך הארכת שירותו ולא ניתן לקשור בין הדברים, כפי שניסה המערער לעשות.
- גם טענת המערער לאכיפה בררנית והפליה אין בה ממש. טענה זו נשענה על נתונים שהתקבלו מנציבות שירות המדינה, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, במסגרת בקשות חופש מידע, לגבי פיטורי עובדים שנחשדו בעבירות פליליות בכלל ועבירות מין בפרט. אולם, מהנתונים שהוצגו לא ניתן ללמוד דבר לגבי עניינו הפרטני של המערער. ראשית, הנתונים ממשטרת ישראל ושב"ס אינם מלמדים על הפליה. המערער הביא נתונים מספריים אך לא הצביע על מקרים דומים לעניינו בהם התקבלה החלטה שונה, ובוודאי לא הראה כי קיימת מדיניות שיטתית ומכוונת הסותרת את ההחלטה. שנית, נתונים בנוגע לכלל עובדי המדינה אינם רלוונטיים לענייננו. כפי שנפסק זה מכבר, טוהר המידות ושמירה על גדרי החוק חשובים במיוחד ברשויות האכיפה, ואין לגזור גזירה שווה בין ההתנהלות הנדרשת ביתר הענפים בשירות המדינה ובין ההתנהלות הנדרשת בין גדריהן של רשויות אלו. כפי שנאמר בתיק בית דין גבוה לצדק 7141/05 ויתקין נ' מפכ"ל המשטרה, [פורסם בנבו] פסקה 14 (27.2.2006):
"כבר נפסק בעבר, כי רמתה ודמותה של משטרת ישראל בעיני הציבור הם גורמים בעלי חשיבות מן המעלה הראשונה, וכי אימון הציבור הוא נכס חיוני לתיפקודה התקין של הרשות השלטונית בישראל. יש להגן על אימון זה תוך עמידה על כך ששוטרי ישראל ימלאו את תפקידם למען הציבור ביושר, ניקיון כפיים, ושמירה על גידרי החוק; אימון זה עומד בבסיס תפקודן של רשויות אכיפת החוק, ובלעדיו לא יוכלו למלא את משימותיהן..."