רשות ערעור אזרחי 6607/19 מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' מוטי יעקובוב

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

בצומת הסמכות העניינית שלוש דרכים המובילות לשלוש ערכאות שונות - בית המשפט לעניינים מנהליים, בית הדין לעבודה ובית משפט השלום.  לאיזה כיוון על התובע לפנות? למי הסמכות לדון בתביעתו של שוטר לקבלת פיצוי עבור נזקים שונים שנגרמו לו לכאורה עקב הפרת הסכם העבודה עמו ועקב פיטוריו? בבקשת רשות ערעור זו עלינו להציב תמרור ברור בצומת על מנת להכווין את התנועה אל עבר הערכאה המוסמכת כדין.

רקע

1. מונחת בפנינו בקשת רשות ערעור מטעם המדינה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (רשות ערעור אזרחי 26673-04-19 [פורסם בנבו] כב' השופט מ' בר-עם) אשר דחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (תיק אזרחי 67609-07-17, [פורסם בנבו] כב' השופטת ק' אזולאי( שבגדרה נדחתה בקשתה של המדינה לסלק על הסף את תביעתו של המשיב.

המשיב התגייס למשטרה ושירת בה משך של חמש שנים בתפקידים שונים.  לאחר תקופה זו הוחלט על הפסקת העסקתו במשטרה והוא פוטר מהשירות.  עקב כך המשיב פנה לבית משפט השלום בתביעה שאת עילותיה הגדיר כנזיקיות וחוזיות.  בתביעה זו דרש לקבל פיצויים כספיים הנובעים מהפרת ההסכם בינו לבין המשטרה וכן מנזקים שנגרמו לו בעקבות פגמים בהליך גיוסו, הכשרתו ופיטוריו.  בתגובה, הגישה המדינה בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית.  הבקשה נדחתה ונקבע כי בית משפט השלום מוסמך לדון בתובענה משעה שמדובר בתביעה שאינה מבקשת את בטלות ההחלטה המנהלית על הפיטורין אלא בתביעה כספית בסכום המצוי בסמכותו של בית משפט השלום.  לכן, נקבע כי רשאי היה המשיב שלא להגיש את התובענה לבית המשפט עניינים מנהליים ולהביא את סוגית הפגם המנהלי לכאורה לבית משפט השלום בדרך של תקיפה עקיפה.  בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי נדחתה תוך אימוץ נימוקי הערכאה הראשונה והרחבה בדיון בהם.  מכאן הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים

2. המבקשת טוענת כי בקשתה מעלה סוגיה עקרונית והיא סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתובענה כספית הקשורה להחלטות המשטרה בנוגע לגיוס, השמה ופיטורי שוטר. המדינה מבקשת לטעון כי בית משפט השלום משולל סמכות שכזו והערכאה המוסכמת לדון בתובענה של המשיב היא בית המשפט לעניינים מנהליים.  זאת, לנוכח סעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 המחריג, בין היתר, החלטות בדבר גיוס, השמה ופיטורי שוטרים מתחולת יחסי עובד-מעסיק וכן לנוכח חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 הקובע כי תובענות התוקפות החלטות בנושאים אלו יובאו לבית משפט לעניינים מנהליים (פרט 37 לתוספת הראשונה לחוק).  לשיטת המדינה, לא ייתכן שהמחוקק בחר להחריג את יחסי העבודה בין שוטרים לבין המדינה מסמכותו של בית הדין לעבודה, אשר אין חולק כי לו המומחיות המקצועית לדון בנושאים אלו, אך בד בבד להתיר לערכאה אזרחית ללא מומחיות בסוגיות בדיני עבודה להכריע באותם הנושאים.  הרי ברי כי לולא היה מדובר בשוטרים, על התובענה היה להתברר בפני בית הדין לעבודה.  משקיים אפוא הסדר ספציפי, הקובע כי לנוכח מעמדם המיוחד והאופי המנהלי של העסקת שוטרים יש להפנות תביעות בעניינם לבית המשפט לעניינים מנהליים, מבחן הסעד נסוג ועל התובענה להתברר לפי מהותה באופן אותו הגדיר המחוקק, גם אם התובע מעמיד במרכזה סעד כספי.

עוד טוענת המדינה כי אף אין לאפשר לבית משפט השלום לדון בנושא בתקיפה עקיפה כעניין שבגררא לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.  לגישתה, השאלות הנוגעות למעשים המנהליים של גיוס, השמה ופיטורי המשיב הן השאלות העיקריות העומדות לבירור בתביעתו ואי לזאת לא מדובר במחלוקות המצויות בשולי התביעה.  עיקר הדיון אינו הסעד הכספי אותו דורש המשיב אלא הפגמים המנהליים בהתנהלות המשטרה להם הוא טוען.  משכך, יש לדון בכך בערכאה שהמחוקק ייחד לה את הסמכות העניינית לכך - בית המשפט לעניינים מנהליים.