בעמדה זו מסתמכת המדינה אף על פסיקותיו של בית משפט זה בשבתו כבית דין גבוה לצדק בעניין קריחלי וחלמיש (בית דין גבוה לצדק 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה נג(2) 647, פורסם בתאריך 3.5.1999; בית דין גבוה לצדק 727/85 נוצר נ' בית הדין הארצי לעבודה, מא(2) 589, פורסם בתאריך 30.3.1987). בפסקי דין אלו נקבע כי לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בנושאים המצויים בסעיף 93א לפקודת המשטרה (ומקבילו לעניין סוהרים - סעיף 129(א) בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971) אף כעניין שבגררא. זאת, מכיוון שהתכלית של סעיפים אלו היא להחריג לחלוטין את העניינים המצוינים בהם מסמכותו של בית הדין לעבודה לנוכח היחסים המורכבים בין שוטרים וסוהרים לבין מעסיקם, שאינה ככל מערכת יחסי עבודה אחרת. פסיקות אלו ניתנו עוד בטרם נחקק חוק בתי משפט לעניינים מנהליים ועל כן נקבע כי הסמכות לדון בעניינים אלו מסורה לבית דין גבוה לצדק. משקבע המחוקק שיש להעביר את הנושאים המנויים בסעיף 93א לבתי המשפט לעניינים מנהליים, עמדת המדינה היא כי השינוי היחידי הוא העברת הסמכות העניינית מבית דין גבוה לצדק לבתי משפט אלו ולא מסירת סמכות עניינית לערכאות האזרחיות.
- המשיב מצידו סומך ידיו על התוצאה אליה הגיעו הערכאות קמא. לטענתו, אין בלשון או תכלית סעיף 93א כדי לשלול את הסמכות העניינית של הערכאות האזרחיות לדון בתביעות כספיות. המשיב מוסיף כי תביעתו אינה מבקשת את בטלות הפיטורין אלא הוא מעוניין בסעד כספי ומשכך אין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בה. עקב כך, ולאור מבחן הסעד, יש לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעתו. המשיב גורס כי תביעתו צולחת את מבחני סעיף 76 לחוק בתי המשפט. לעמדתו ניתן לדון בסוגיות המנהליות העולות מתביעתו באופן עקיף שכן הדבר אינצידנטלי להכרעה בעילות הנזיקיות והחוזיות בהן תבע וכי ניתן להכריע במקרה זה לצורך אותו עניין בלבד.
דיון והכרעה
- עסקינן בבקשת רשות ערעור. לכן, עוד בטרם יהיה נכון להיכנס לטענותיהם המהותיות של הצדדים, על המבקשת להתגבר על מספר משוכות. ראשית, כמצוות תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עליה להראות כי נגרם לה עיוות דין או כי בקשתה מעלה שאלות החורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים. שנית, היות ומדובר בבקשת רשות ערעור שעניינה החלטה אחרת של בתי משפט קמא - בדבר הסמכות עניינית - יש להראות כי דיון בבקשה דרוש כעת על מנת למנוע השפעה ממשית על זכויות הצדדים, נזק של ממש לאחד מהם, או כדי למנוע התקיימותו של הליך מיותר (סעיף 41 לחוק בתי המשפט).
המבקשת צולחת שתי משוכות אלו. ראשית, השאלה המתעוררת בדבר סמכותו של בית משפט השלום לדון בתביעות שוטרים הנוגעות לנושאים המצויים בסעיף 93א לפקודת המשטרה, יש בה להביא להשלכות החורגות מעניינם של הצדדים הקונקרטיים להליך. קיים ערך רב בקביעת כללים ברורים ביחס לשאלת זהות הערכאה המוסמכת לדון בנושאים אלו. כללים אלו יגבירו את הוודאות ויבהירו לתובעים עתידיים להיכן עליהם להגיש את תביעתם. על כללי הסמכות להכווין התנהגות בצורה בהירה. כפי שכתבתי בפתח הדברים, כללים אלו מתפקדים כמעין תמרורי תנועה. נהג הנוהג ברכבו ומגיע לצומת נעזר בתמרורים על מנת להבין להיכן מותר לו לפנות. לא פחות חשוב מכך, אותו תמרור גם מורה לנהג להיכן אסור לו לפנות. כך גם בעל הדין המבקש לפתוח בהליך משפטי וזקוק להכוונה לעבר הערכאה המוסמכת בדין. כפי שעל תמרור תנועה להיות ברור לכל על מנת לווסת את התנועה בבטחה, כך גם כללי סמכות. לכן חשיבותם של כללי סמכות פשוטים ובהירים היא רבה (ערעור אזרחי 3347/16 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] פס' 9 לחוות דעתי (פורסם ביום, 20.02.2018)). יתרה מזו, ככל שטעמים ותכליות מיוחדות עומדות בבסיס מתן הסמכות לערכאה זו על פני אחרת, ישנה חשיבות עקרונית בהכוונה ברורה של תביעות אל הערכאה המוסמכת. אחרת, התוצאה תחתור תחת האפשרות להגשים טעמים ותכליות אלו שבגינן הסמכות ניתנה לערכאה זו מלכתחילה. יצוין בנוסף, כפי שטענה המדינה בבקשתה, כי במהלך השנים ניתנו על ידי ערכאות קמא הכרעות סותרות בעניינים הדומים לזה שבפנינו. אם-כן אף עולה צורך להבהיר את המצב המשפטי בסוגיה, וגם לכך נופך עקרוני.