שנית, יש לזכור כי מדובר בבקשת רשות ערעור הנוגעת להחלטה שלא לדחות את תביעת המשיב על הסף. משמע, ככל שיקבע שהתביעה הוגשה אל הערכאה שאיננה מוסמכת לדון בה, משמעות הדבר היא שהדיון המתנהל בערכאות קמא הוא מיותר ואף אינו ראוי. על כן, גם שיקול של יעילות הדיון מושך לכיוון דיון בבקשה כעת. ברי כי לא כל בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי הנוגעת לסילוק על הסף דינה להתקבל. עם זאת, כאשר מוסיפים לשיקול זה את השיקול העקרוני בדבר החשיבות בכיבוד כללי הסמכות והשפעות הרוחב על תובעים עתידיים, ואת השיקול בדבר יצירת דין אחיד שינחה את הערכאות קמא, מתבקשת המסקנה כי יש להכריע בבקשה כעת.
הנה כי כן, החלטתנו היא לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והערעור אכן הוגש. עוד הגענו לכלל מסקנה, כפי שיובהר להלן בהרחבה, כי דין הערעור להתקבל.
- אין מחלוקת בין הצדדים כי לו היה מדובר בתקיפה ישירה של המעשה המנהלי - היינו כזו המבקשת את בטלות הפיטורין או צו עשה כלשהו מהרשות המנהלית - הסמכות לדון בכך הייתה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולו בלבד. במובן הזה, סעיף 93א לפקודת המשטרה ופרט 37 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים ברורים. אך בענייננו המשיב לכאורה לא תוקף באופן ישיר את ההחלטה המנהלית, ולא מבקש את ביטולה, אלא דורש סעד כספי. מכאן טענתו שדיון בפן המנהלי בתביעתו דרוש אך בתקיפה עקיפה כבדרך אגב לשם ברור זכאותו לסעד הכספי, אשר מצוי בסמכותו של בית משפט השלום.
אכן, הכלל לקביעת סמכות השיפוט העניינית בבתי משפט השלום והמחוזי הוא מבחן הסעד. ואולם, על אף מרכזיותו של מבחן זה, עצם נקיבה בסכום כספי כמטרת התביעה לא הופכת את סיווגה לעניין הסמכות העניינית לתביעה אזרחית ולכזו אשר דורשת הכרעה שיפוטית ביחס למעשה המנהלי הנידון בגדרה בדרך של תקיפה עקיפה בלבד. הפסיקה דנה במקרים בהם נכון יהיה לקבוע חריגים למבחן הסעד. במקרים אלו יש לברר את מהותה של התביעה - האם אזרחית היא או מנהלית? האם מדובר בתקיפה עקיפה לאמיתה או שמא למעשה מדובר בתקיפה ישירה "בתחפושת"? (ראו לדוגמה רשות ערעור אזרחי 88/17 גולן נ' ראש עיריית תל אביב - רון חולדאי, [פורסם בנבו] פורסם בתאריך 9.5.2018 (להלן: עניין גולן), בפס' 2-3). בבירור זה הסעד המתבקש יכול לשמש לנו כעזר, כאינדיקציה. אך הסעד אינו חזות הכל.
- לשון אחר, על פי ההשקפה שהמבחן הקובע בהליך האזרחי הוא מבחן הסעד והמבחן הקובע בהליך המנהלי הוא מבחן העניין (ראו סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים והתוספות לחוק), ייתכן גם ייתכן כי נוצר מתח ישיר בין שתי הערכאות. הערכאה האזרחית טוענת כולה שלי וראו את הסעד ואילו הערכאה המנהלית טוענת כולה שלי והביטו על העניין. מתחים כאלה רגישים הם. יש לתת את הדעת גם לתכלית שביסוד סעיפי הסמכות. המחוקק קבע ערכאה מיוחדת של בית משפט מנהלי תוך קביעת סעיף שעניינו החלטות הנוגעות לשירות שוטרים במשטרה. מכאן הבכורה לערכאה המנהלית כאשר הסוגיה המרכזית שעולה במשפט היא האם כללי הפסקת עבודתו כשוטר הופרו. יש להיזהר מאוד ממתן מפתח לכל בעל דין לנווט את התביעה לבית המשפט האזרחי רק מפני ששם תג מחיר על התובענה אשר הגיש.
בהקשר זה יוזכר כי בתשובתו לבקשה מסתמך המשיב על רשות ערעור אזרחי 7987/10 מדינת ישראל - משרד החינוך נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" [פורסם בנבו] (פורסם בתאריך, 28.4.2011) שם נדחתה בקשת רשות ערעור מטעם המדינה לסלק על הסף את תביעתה של המשיבה. באותו עניין קבע השופט י' דנציגר כי בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעה כספית של המשיבה אשר ביקשה להעמיד לתקיפה עקיפה החלטה של משרד החינוך שלא להעניק לה תקציבים. זאת בהסתמך על מבחן הסעד. עם זאת, הבהיר השופט דנציגר כי לא לעולם הסעד המתבקש הוא שיכתיב את סמכותו של בית המשפט: