"... על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות" (שם, בפס' 6).
עוד נקבע בנסיבות אותו מקרה כי הטענה בדבר אי חוקיות ההחלטה המנהלית הייתה אך נדבך אחד בטענותיה של המשיבה ולא מהות התביעה. לכן, סיווג אותה בית המשפט כתקיפה עקיפה אותנטית אשר יש לבררה לפי מבחן הסעד. האם כך הדבר בענייננו?
- מעיון בכתב התביעה שהגיש המשיב לבית משפט השלום, וכן מהחלטות הערכאות קמא בעניין בקשת המדינה לסילוק התביעה על הסף, עולה כי אין עסקינן בתביעה אשר עומדת בתנאים של תקיפה עקיפה המאפשרים דיון בה בערכאה אזרחית. מרבית, אם לא כלל טענות המשיב נוגעות להתנהלותה של המשטרה בנושאים הקשורים לגיוסו, הכשרתו, השמתו בתפקיד, ופיטוריו. באופן הזה מלין המשיב על כך שגויס לתפקיד שונה מזה שלכאורה הובטח לו, נדחתה מועמדותו לתפקיד אחר באופן לא תקין, ונפלו פגמים בהליך הפיטורים שלו. ברי כי כל טענותיו של המשיב כלפי התנהלות המשטרה נוגעות לנושאים אשר מוזכרים בסעיף 93א לפקודת המשטרה אשר זוהי לשונו:
93א. (א) תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של קצין משטרה בכיר, קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו, פיטוריו מן החיל, הארכת שירותו מחמת שעת חירום, עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת המשטרה, או שחרורו מן השירות - לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.
כזכור, חוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע כי כל תובענה בעניינים המצויים בסעיף זה יופנו לבית המשפט לעניינים מנהליים. לעמדת המשיב התנהלות זו של המשטרה - ביחס לנושאים כגון קביעתו לתפקיד, העברתו מתפקיד ופיטוריו - היא שמקימה את זכאותו לפיצויים. אין מדובר בנדבך אחד מני רבים בתביעתו של המשיב ואין מדובר בעניין שיש לבררו כבדרך אגב לצד שאלות אחרות ועיקריות יותר שהמשיב מבקש להעלות. השאלה היחידה, בוודאי העיקרית, שתעמוד בפני בית משפט קמא היא האם כדין נהגה המשטרה בקבלת החלטות ובביצוע פעולות שונות הנוגעות לשירותו של המשיב. כאמור, אלו שאלות הנוגעות לסמכות עניינית שהמחוקק נדרש להן במפורש. אין חולק כי לולא סעיף 93א אלו שאלות שהיו מצויות בלב ליבת סמכותה של מערכת בתי הדין לעבודה - בהיותן שאלות הנוגעות ליחסים שבין עובד למעסיקו. אך סעיף 93א מוציא את הסמכות לדון בהן מידיה של מערכת בתי דין אלו. תחת זאת, נקבע כי בית המשפט לעניינים מנהליים הוא שיהא מוסמך להכריע בנושאים אלו, לנוכח המימד המנהלי המובהק של העסקת שוטרים במשטרת ישראל - הגוף המדינתי האמון על שמירת הסדר הציבורי. שאלות הנוגעות למימד זה הן השאלות שהמשיב מבקש להעלות בתביעתו. במסגרתה מתעוררות שאלות אלו במובהק, באופן חזיתי, ובדרך שרק מענה עליהן יכול להביא לבירור התביעה במלואה. למעשה, הן לוז תביעתו. להבדיל, בתביעתו של המשיב לא מועלות שאלות אחרות אשר מהן הוא מבקש ללמוד כי הוא זכאי לפיצוי. אין בנמצא שאלות נוספות אשר הן העיקר ושלעומתן הסוגיות המנהליות טפלות הן. לא מדובר אפוא בתקיפה עקיפה כנה, אלא בניסיון לעקוף את ההליך המנהלי על ידי עטיפת התביעה, אשר בעיקרה מעלה שאלות מנהליות - כהגדרתן לפי סעיף 93א לפקודת המשטרה - בכסות אזרחית. כפי שהמבקשת אף הצביעה, בכתב התביעה לא מפנה המשיב לעילה נזיקית קונקרטית אשר מקימה לו זכאות לפיצויים. דבר זה מחזק את העובדה שמרבית הדיון סביב יחסי העבודה של המשיב עם המשטרה הינו מנהלי באופיו. משעה שמהותה העיקרית של התביעה היא מנהלית, יש לכבד את כוונת המחוקק ולהפנות את התביעה לבית משפט לעניינים מנהליים. כפי שכתב השופט י' עמית בעניין רשות ערעור אזרחי 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (פורסם בתאריך 19.1.2017) (להלן: עניין גליק):