המשיב מסתייג מהשוואת עניינו למקרים אחרים בהם נקבע כי מדובר בעקיפת ההליך המנהלי להבדיל מתקיפה עקיפה. לטענתו, במקרים אלו נדונו נושאים בעלי חשיבות ציבורית ואופי זה הוא שהפך את מהות התביעה למנהלית להבדיל מאזרחית. כך, הוא מבקש לטעון שעניינו שונה מעניין גליק שהוזכר לעיל, שם נדון נושא נפיץ הנוגע לתובענה של אדם לפיצויים בגין כך שלא אישרו לו להתפלל בהר הבית. בדומה, אף בעניין גולן היה מדובר בתביעה לקבלת פיצויים בעקבות נזקים שלכאורה נגרמו לתושבי דרום תל אביב בעקבות מדיניות עיריית תל אביב בכל הקשור למבקשי המקלט בעיר. לטענת המשיב, בענייננו שלנו מדובר אך במקרה הקונקרטי של נסיבות העסקתו ופיטוריו שלו. לכך, כאמור אין להסכים. השלכות הרוחב של הכרעה לכאן או לכאן ברורות על אף שקשה לאמוד את היקפן. יתרה מכך, גם אם בסוגיה זו לא הייתה כלל חשיבות ציבורית, לא היה בכך לסייע למשיב. דבר זה לא היה משנה את העובדה כי המחוקק הביע את כוונתו בצורה ברורה כי תביעות הנוגעות לנושאים המנויים בסעיף 93א לפקודת המשטרה יתבררו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. עוד הייתה נותרת העובדה כי תביעתו לא מעלה כלל שאלות שאינן מצויות בגדרו של סעיף זה, ושאופייה המנהלי מובהק. נפנה שוב לעניין גולן:
"... בית המשפט המחוזי והמשיבים הדגישו, בין היתר, את האופן שבו נוסח כתב התביעה, המתייחס במפורש להיבטים הציבוריים הרחבים של הסוגיה. לדידי לא בכך הדגש, ואף אם היה מוגש כתב תביעה "רזה" ופורמלי - ובהנחה כי כנה הוא חפצן של המבקשות, וכל כולו אינו אלא לקבל סעד כספי ותו לא - דינה של התביעה היה נותר זהה. המבחן הוא במהות, ולא בצורה או במוטיבציה של התובע... תקיפה כזו, בנסיבות העניין, יש לבצע בערכאה המינהלית" (שם, בפס' 4 לחוות דעתי).
- סיכומו של דבר, בחינת מהותה של התביעה מגלה כי הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של המעשה המנהלי ולא בתקיפה עקיפה. ככזו, הדיון בכך לא יכול להתקיים בבית משפט השלום כעניין שבגררא. הסוגיה המנהלית הנוגעת לגיוסו למשטרה, השמתו בתפקיד ולבסוף פיטוריו מן השירות, היא לב ליבה של תובענת המשיב. היא ורק היא מצמיחה את תביעתו של המשיב לסעד כספי. לכן עליו להביא סוגיה זו, כמצוות המחוקק, לפתחו של בית המשפט לעניינים מנהליים. אכן, יש להניח כי תוצאה זו תגרום לחוסר נוחות ועלויות גבוהות יותר בניהול ההליך המשפטי עבור המשיב. זאת, שכן ייתכן והדבר יחייב את פיצול הדיון בתביעה. ברם נראה כי בהיבט המעשי מיצוי ההליך בבית משפט לעניינים מנהליים אף יביא לסיום ההיבטים הכספיים ללא צורך בדיון נוסף מאחר ואלה כשלעצמם לרוב ניתנים לכימות ללא צורך בבירור משפטי נפרד. כך או כך, השיקול האמור בדבר פיצול הדיון שעשוי להתעורר לא יכול לגבור על כוונתו הברורה של המחוקק שעניינים אלו ידונו בפני ערכאה מנהלית. ככל שייקבע שנפל פגם מנהלי בהתנהלות המשטרה, יוכל המשיב למצות את תרגום פסק הדין לערכו הכספי ואף במידת הצורך לפנות לערכאה המתאימה לבירור זכאותו לסעד כספי שלטענתו צומחת מכך.
ויובהר, בכך אין להביע עמדה בכל הנוגע לטענותיו של המשיב בתובענה גופה. כל שהיה עלינו להכריע הוא בכיוון שעליו תמרור הסמכות מצביע. ברי כי טענות הצדדים המהותיות שמורות להם אך עליהן להתברר בערכאה המתאימה לכך.
- סוף דבר, לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה החלטנו כאמור להעניק רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. הערעור מתקבל. פסקי הדין של הערכאות קמא בטלים. תביעתו של המשיב נדחית על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. רשאי הוא לפתוח בהליך מתאים תוך חודש ימים בבית המשפט המנהלי המוסמך. המשיב יישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של המבקשת בסך 12,000 ₪.
ניתן היום, י"ז בשבט התש"ף (12.2.2020).