פסקי הדין בעניינו של רסמי
- בדומה לעמדתה בפנינו בעתירה הנוכחית, טענה המדינה בבית הדין האזורי בחיפה - כי יש לדחות את התביעה על הסף משום שלבית הדין אין סמכות עניינית לדון בה. רסמי, כך על פי הנטען, הוא נבחר ציבור, בינו לבין המועצה לא קיימים יחסי עובד מעביד שעל כן הסמכות לדון בנושא שכרו שמורה רק לבית משפט זה בשבתו כבג"צ. לעמדה זו היתה שותפה גם המועצה המקומית. בית הדין האזורי (כב' השופט מ' שפיצר) הציע כי התביעה נגד המדינה תמחק, שהרי בכל מקרה היא אינה מעבידתו של רסמי, והחלטתה שלא לאשר תשלום שכרו היא במישור היחסים שבין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. המדינה לא הסכימה להצעה ועמדה על כך כי הערכאה היחידה המוסמכת לדון בנושא הנו בג"צ. בית הדין האזורי לא קיבל עמדה זו. העוגן המרכזי עליו נשענת החלטתו של בית הדין הינה ההלכה שנקבעה בדיון נוסף בית דין גבוה לצדק4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי, פ"ד נב(4) 817 (1998) (להלן: עניין סרוסי). להלכה זו נשוב ונדרש בהמשך בהרחבה.
בהתבסס על הלכת סרוסי קבע בית הדין בענייננו כי ביחסיהם של רסמי והמועצה המקומית קיימת "דואליות נורמטיבית". בכל הקשור לענייני המעמד של נבחר ציבור כגון בחירה והפסקת כהונה, אין לראות בו עובד שעל כן לו בכך היה מדובר היה מקום לדחיית התביעה על הסף. אולם - התביעה הנוכחית היא לתשלום שכר עבודה "... וזהו לטעמנו "פן תנאי העבודה" של הדואליות הנורמטיבית - לעניין זה - יש לראות בתובע "עובד", את המועצה כמעבידתו ואת בית הדין לעבודה- לבעל הסמכות בענייננו". משכך - נדחתה הבקשה לדחיית התביעה על הסף (עמ' 13 לפסק הדין) (להלן: פסק הדין המקורי).
על פסק הדין המקורי ערערה המדינה בבית הדין הארצי לעבודה (לאחר שקיבלה אישור לכך). בית הדין הארצי, מפי כבוד סגנית הנשיא השופטת א' ברק- אוסוסקין ובהסכמת חבריה למותב - הנשיא ס' אדלר, השופט ע' רבינוביץ, נציג העובדים מר א' ספיר ונציג המעבידים מר ג' סטויצקי - אימץ את עמדתו של בית הדין האזורי (ערעור אזרחי 1010/02 מיום 26.9.04) (להלן: פסק הדין שבערעור).
עיקר הקביעות בפסק הדין שבערעור
- ככלל, אין מקום לפרשנות דווקנית ומצמצמת של סמכות בית הדין לעבודה, ויש לאמץ פרשנות תכליתית. תכליתו של משפט העבודה היא להבטיח לעובד זכויות מינימאליות. הגדרה מצמצמת של "עובד" עלולה לחשוף אותו להלנת שכר שאין סנקציה בצידה. את פרשנות המושג עובד יש להתאים למציאות העכשווית: "השתנו העיתים ועמם השתנו מסגרות העבודה". בהתאם לכך - קיימים מצבים שבהם חוקים מסוימים "ממשפט העבודה המגן" יחולו על העובד וחלק לא. יש לבחון את תכליתו של החוק הספציפי שמדובר בו כדי להחליט בדבר חלותו במקרה זה או אחר. התכלית של חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, ס"ח 86, (להלן: חוק הגנת השכר) היא להבטיח כי מבצע עבודה - יזכה לשכר על עבודתו. לפיכך, לעניין חוק זה - יחשב גם מי שאינו עובד במסגרות הרגילות, כגון "משתתף חופשי" או לענייננו - נבחר ציבור - כעובד (ראה ערעור עבודה 300274/96 צדקא נ' מדינת ישראל- גלי צה"ל, [פורסם בנבו] (להלן: עניין צדקא)).
גם פסק הדין של בית הדין הארצי נשען במידה רבה על פרשת סרוסי. בפרשת סרוסי נקבע כי נבחר ציבור, זכאי לזכויות המוקנות לעובד בענף ביטוח אבטלה שבחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ס"ח 6 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) (החוק הוחלף בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, ס"ח 205). בדומה לכך קבע, כאמור, בית הדין הארצי בענייננו - כי רסמי הוא "עובד" של המשיבה, חוק הגנת השכר חל עליו (אליבא דהנשיא אדלר - הוראות מסוימות בחוק הגנת השכר שהן מושא תביעתו חלות עליו), משכך, יש סמכות לבית הדין לעבודה והעניין הוחזר לבית הדין האזורי שידון בו.
- פסק הדין שבערעור ניתן כאמור ב- 26.9.04. עד לתאריך 28.2.06 שבו הוגשה העתירה הנוכחית, נראה היה כי המדינה קיבלה או לפחות השלימה עם פסק הדין שבערעור, ומכל מקום לא ננקטו שום הליכים נוספים. "הזרז" להגשת העתירה הנוכחית היתה הפרשיה הנוספת - פרשת נחמני (שהיא הנדבך הנוסף בעתירה זו). אליבא דהמדינה - הפרשיה הנוספת היא חלק "מהתרחבות התופעה של פנית נבחרים בבקשת סעד לבית הדין לעבודה מקום בו בעבר היו פונים כמובן מאליו לבית משפט נכבד זה" (סעיף 28 לעתירה). משום כך, עותרת המדינה כי בית משפט זה ידון בסוגית הסמכות חרף הזמן שחלף (כאשר היא מציינת כי נכון ליום הגשת העתירה לא החל עדיין להתברר הדיון לגופו בעניינו של רסמי, בבית הדין האזורי לעבודה). בדבריו בפנינו טען בא כוחו של רסמי כי התנהלותה של המדינה לוקה בשיהוי כבד שדי בו בפני עצמו כדי להביא לדחיית העתירה. הטענה אינה משוללת בסיס. את שתיקתה של המדינה לאורך כמעט שנתיים ניתן בהחלט לפרש כזניחת כל השגה שהיתה לה, אם היתה לה, על החלטתו של בית הדין האזורי (ראה בית דין גבוה לצדק 10191/03 תמאדר נ' שר הפנים ([פורסם בנבו], 17.2.05)). גם אם פרשת נחמני הציפה, על פני השטח, את העובדה שאין מדובר באירוע בודד אלא בגישה המסתמנת אצל העותרים מסוגם של רסמי או נחמני מחד גיסא, ובגישה המסתמנת בפסיקת בית הדין לעבודה מאידך גיסא, אין בכך כדי לשנות את העובדה שעבור רסמי - מדובר בשיהוי ממשי.
ככלל, בית משפט יכול ויקבל טענת שיהוי שתביא לדחיית עתירה על הסף אם נוכח לדעת, כי זו הוגשה באיחור וכי הדבר גרם נזק או שינוי מצב ופגע באינטרסים ראויים להגנה (בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל):