כפי שהוכח, בתאריך 25.3.21 נטל הנאשם את רכב השברולט ממתחם עסקו של רפי עבדייב ולא עשה להעלמתו, שכן לא היה לו ממה לחשוש ולא היתה לו כל סיבה להסתתר.
לבסוף נטען כי אנשי החקירות זיהמו את ההליך באופן לאו בר תיקון, עת שיתפו פעולה עם גוף תקשורתי, ופרשו בתכנית טלוויזיה ארוכה את מלוא הראיות, תוך מתן פרשנות, הכול עוד קודם לתחילת שלב ההוכחות בבית המשפט. פעולתם נועדה לשרת את תיאוריית המאשימה, להתוות נרטיב חד צדדי ולשבש את דעת הקהל תוך פגיעה חמורה בטוהר ההליך המשפטי ופגיעה אנושה בזכותו של הנאשם להליך משפטי הוגן.
דיון והכרעה
הצדדים אינם חלוקים על כך שמותו של המנוח נגרם מפצעי דקירה. אין גם מחלוקת כי היו שני דוקרים שהגיעו לחצר ביתו של המנוח כשהם לבושים מעילים ועל פניהם מסכות כירורגיות (מסיכות קורונה). המחלוקת העיקרית והמרכזית בענייננו נטועה בשאלת זיהוי הנאשם כאחד הרוצחים שדקרו את המנוח, היינו האם ידו של הנאשם היתה ברצח.
הראיות העומדות לחובת הנאשם הן בעיקרן ראיות נסיבתיות, והמחלוקת שניטשה בין הצדדים עוסקת באותן ראיות, קבילותן, משקלן, כמותן ואיכותן. לפיכך נתרכז בבחינתן אחת לאחת, ובהמשך כמכלול. כן תיבחן בהקשר לראיות אלה, גרסת ההגנה, אמינותה ומהימנותה.
כמצוין בערעור פלילי 502/24 עודה נ' מדינת ישראל (4.11.24):
"כידוע, כוחן של ראיות נסיבתיות לא נופל מכוחן של ראיות ישירות, ושני סוגי ראיות אלה מהווים אמצעים כשרים לצורך ביסוס הרשעה בפלילים. בכדי להתמודד עם האפשרות שתיפול טעות בהיסק ההגיוני מהראיות הנסיבתיות, לעובדה הדרושה הוכחה, נקבעה פסיקה מתודולוגיה תלת שלבית להסקת מסקנה מפלילה מראיות.
בשלב הראשון, נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה לרבות עוצמתה, מהימנותה ודיותה; זאת, כדי לבסס ממצא עובדתי. שלב זה משותף אף לבחינת ראיות ישירות. בשלב השני, נבחנת המסכת הראייתית כולה, בכדי לקבוע אם זו מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע המיוחס לו (ערעור פלילי 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004)). כמובן, אין הכרח שכל ראיה נסיבתית, כשלעצמה, תספיק לצורך קביעת המסקנה המפלילה. המסקנה עשויה להתגלות מצירופן של מספר ראיות (ערעור פלילי 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (01.12.2004)). שלב זה, והבא אחריו, ייחודיים לבחינת ראיות נסיבתיות, והם מדגישים את העובדה שכוחן של ראיות אלה נובע לא רק מאיכותן, אם כי גם מכמותן, צירופן וצפיפותן. בשלב השלישי, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציע תזה חלופית למסקנה העולה מצבר הראיות הנסיבתיות שהובאו בפרשת התביעה, שאינה מאולצת או תאורטית (ערעור פלילי 9201/18 גורבאן נ' מדינת ישראל, פסקה 79 (08.06.2022); להרחבה ראו: ערעור פלילי 2050/21 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, פסקאות 59-54 לחוות דעתי (16.05.2023)). כאמור, הנטל המועבר לכתפי הנאשם הוא נטל טקטי בלבד. הנטל להוכיח את אשמתו של נאשם לעולם יהא מוטל על כתפי המאשימה, ועליה לשכנע כי שילובן של כלל הראיות הנסיבתיות מביאה למסקנה אפשרית יחידה - זו המפלילה את הנאשם (ערעור פלילי 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (10.11.2008)). בהתאם לכך, אף אם נאשם לא סיפק הסבר למארג הראיות הנסיבתיות, או אם ההסבר שהוא סיפק לכך לא 'סביר', ככל שקיימים תרחישים סבירים אחרים, שיש להם עיגון בראיות, שאינם מפלילים אותו במיוחס לו - יש לזכותו מכל אשם. משכך, גם על בית המשפט לבחון את אפשרות קיומם של תרחישים כאמור, וזאת אף אם אלו לא נטענו על-ידי נאשם, ואף אינם מתיישבים עם האנטי-תזה שהציג (ערעור פלילי 2661/13 יחייב נ' מדינת ישראל, פסקה 39 (18.02.2014))".