טענות ההגנה בהקשר זה, הן בעיקרן רלוונטיות כלפי חברת איתוראן. הטענה היא שחברת איתוראן פעלה שלא כדין עת המשיכה לאסוף ולאגור נתונים על רכב שבעליו הודיע על רצונו לסיים את ההתקשרות עמה וביטול המנוי. התנהלות זו מלמדת על פגיעה בפרטיות המשתמשים ברכב שבו מותקנת יחידת איתוראן.
במקרה זה, רכב השברולט היה רשום ערעור שונה חברת ביטוח (ראו: ת/15, וכן דברי אלירן סבג), וכידוע חברה אינה "נהנית" מהגנה על פרטיותה (סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, הגדרת "אדם"), ואף ולא נשמעה טענה מפי גורם כלשהו מטעם חברת הביטוח שלפיה לא היה לה עניין באגירת נתונים. תכלית אגירת הנתונים היא איתור הרכב ולא איתור אדם ספציפי.
הנאשם בענייננו, לא היה הבעלים הרשום של הרכב, לא היה משתמש של חברת איתוראן או לקוח שלה שזכויותיו החוזיות הופרו. נזכיר שהנאשם עצמו אשר החזיק ברכב השברולט בזמנים הרלוונטיים אמר בעדותו מפורשות ש"טוב שיש איתוראן ברכב", כך שלא טען שזכותו לפרטיות נפגעה, ולמעשה טען היפוכו של דבר. ככל שנפגעה זכותו לפרטיות, הרי שמדובר בפגיעה שאת משקלה יש לבחון אל מול משמעות הראיות שנאספו במסגרת חקירת עבירת רצח בנסיבות מחמירות. בבחינת מעבר לנדרש, מערכת היחסים החוזית שבין חברת איתוראן ללקוח, שממנה נגזרת מחויבות החברה כלפי הלקוח, אינה מקימה ללקוח חיסיון מפני רשויות החוק.
כך למשל נקבע בתיק בית דין גבוה לצדק 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל (28.5.12):
"[...] אין במחויבות חברת התקשורת כלפי הלקוח לספק לו מספר חסוי כדי להקים חיסיון ללקוח מפני רשויות אכיפת החוק".
הבחינה הרלוונטית לענייננו היא האם נפגעה זכותו של הנאשם לפרטיות, ואם כן האם פגיעה זו מצדיקה את פסילת הראיה.
נציין את סעיף 56א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובע: "בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה שהושגה שלא כדין, ובכלל זה הודעת נאשם או עד, חפץ או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שקבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן, בשים לב לאופייה ולחומרתה של ההפרה, למידת ההשפעה של ההפרה על הראיה שהושגה ולעניין הציבורי שבקבלת הראיה או באי-קבלתה; בסעיף קטן זה, "הפרה" - השגת ראיה שלא כדין".
אף אם היינו סבורים כי הראיה הושגה שלא כדין, היה "העניין הציבורי שבקבלתה" (כלשון הסעיף) מחייב להתיר קבלתה, נוכח חומרת העבירה הנחקרת, ונוכח העובדה ש"ההפרה", היינו הפגיעה הנטענת בפרטיות, לא "השפיעה" על הראיה.