לעניין מתחם המריבה, מטעם ההגנה, העידו עדים נוספים.
דביר עמר העיד (1.10.24, עמ' 4403, ש' 2 ואילך) שנשכר בידי משה איינהורן, דליה (שהיתה צלולה לדבריו) ויוסף מנדל, בהיותו בנו של ראש המועצה הדתית ואחיינו של ראש העירייה, בניסיון לפתוח דלתות, להפחית חובות שרבצו על הנכס, ולמכור אותו. לדבריו, לא יכול היה למכור את הנכס, "אני מחויב לעדכן אותך בכל שלב מן הסתם". הוא קיבל אמנם ייפוי כוח בלתי חוזר, אך הוא הוכפף להסכם נלווה, "ייפוי הכוח מותנה בהסכם הזה, לא הם ולא אני יכולים לעשות פעולה כזאת להעביר זכויות בנכס בלי הסכמה משותפת". יוסף מנדל הכיר לו את הנאשם שהיה מעוניין לרכוש את חלקם של היורשים בנכס. ההסכמים בעניין נחתמו במשרדו של עו"ד רון ברנט והוא עצמו היה אמור לקבל 20 אחוזים משטח הקרקע. לדברי העד, הוא לא קיבל את חלקו כי העסקה לא הושלמה, משה איינהורן ניסה להקטין את החובות החלים, והוא באופן אישי יצא מן התמונה. בהמשך, למרות שלכאורה הביא לחתימת הסכם, לא מצא לנכון לתבוע את היורשים בגין מלאכתו. אשר לתביעה שהגיש הנאשם, גם כנגדו, לדבריו לא התקיים דיון בעניינו כי היה בהליכי פש"ר. אם נטען מפי עו"ד מורן ועקנין שעו"ד רון ברנט מכחיש את טענותיו, אין זה נכון. בחקירתו הנגדית הוברר כי השכיר חלק מהנכס לאדם כלשהו שבנה שלא כדין גלריה במבנה. לדבריו, עשה זאת בשם משה איינהורן מכוח ייפוי הכוח שהיה בידיו. הוא כפר בכך שפעל להשתלט ביחד עם הנאשם על המתחם בדרך לא חוקית.
עו"ד שי יטיב (23.1.25, עמ' 4702, ש' 18 ואילך) ערך את ייפוי הכוח הנוטריוני וההסכם הנלווה
(נ/34, נ/34א) ביום 18.8.09 במשרדו. הוא העיד שלמרות הניסוח שלפיו כל החתומים היו במשרדו, הרי שדליה מנדל הוחתמה בביתה קודם להגעת האחרים למשרד, נוכח מגבלותיה הפיזיות. היוזמה לעריכת המסמכים היתה של יוסף מנדל. מטרת ההסכם היתה "לפתור איזשהו מצב שיש נכס שנותר בבעלות המשפחה, [...] יתר הנכסים במתחם הם מכרו והנכס הזה היה ריק ולא מושכר ולא נמכר וישב כאבן שאין לה הופכין ולהם לא היה זמן להתעסק עם זה, ודביר הוא איש מקושר ובעל יכולות, ככה הוא הציג את עצמו.[...] זה מה שנאמר לי, אני אומר את הסיבה שנמסרה לי למה לתת לדביר לטפל בעניין, זה לא הידיעה שלי". בהמשך נעשה שימוש בהסכם לצורך הליך משפטי שעניינו פינוי שוכרים. אשר למסמך נוסף (נ/35) זה נערך במשרדו של עו"ד רון ברנט בהסתמך על המסמכים שערך העד. בחקירה הנגדית הוברר כי העד הוא גם היועץ המשפטי של המועצה הדתית בנשר. את המנוח הכיר העד, והוא אף צורף כנתבע לאחד ההליכים. באותו הליך "ואני מיד הודעתי שאני מסכים לפסק דין נגדי כי הצהרתי, פסק דין הצהרתי לא נגדי, פסק דין הצהרתי למה שהם ביקשו כי [...] ארנון [המנוח] בתפקידו ככונס נכסים ביקש פסק דין הצהרתי להצהיר שההסכם שנערך לרכישת המגרש הוא לא בר תוקף. [...] ואני הודעתי לבית המשפט שאני מסכים למתן פסק דין לפי העתירה שבכתב התביעה. [...] כי קודם כל כי כל הטיעונים של עורך דין ארנון היו נכונים. [...] להערכתי לא פעלו לפי ההסכם שלי ולא ביקשו אישור למכירה מטעם הבעלים, מיופה הכוח לא יכל על דעת עצמו למכור את הנכס בלי לקבל אישור מפורש מהבעלים למכירה ולכן אין בכלל ספק שההסכם הזה הוא לא קיים, וגם הוא לא דווח לרשויות. לא נעשה בצורה מסודרת". דביר עמר לא פנה אליו לפני שחתם על אותו הסכם (למכירת הנכס לנאשם). אם דביר עמר העיד בבית המשפט שהחתימה נעשתה במשרדו של העד, גם בנוכחות דליה מנדל, הדבר חד משמעית אינו נכון.