בכל הקשור למכירת נכס לנאשם בידי דביר עמר, עלה בבירור, כי היה על דביר עמר לקבל את הסכמת היורשים, ככל שביקש למכור את הנכס לנאשם. הדבר עולה מפורשות מלשון ייפוי הכוח ובהקשר זה, מהימנות עלינו גרסאותיהם של משה איינהורן ויוסף מנדל, אשר נתמכו בדברי עו"ד יטיב. לטעמנו, הנאשם הבין כי מדובר בנקודת תורפה, וכי ההסכם עלול להתברר בבית המשפט כחסר תוקף או כמזויף. לפיכך אין מקום לקבל את טענת ההגנה שלפיה הנאשם היה בטוח בצדקתו ולכן לא חש מוטרד מההליכים המשפטיים שנקט נגדו המנוח.
אשר לפנייה לדין תורה וקיום דיון בבית-דין צדק, גם כאן מעדיפים אנו ללא עוררין את גרסאותיהם של משה איינהורן ויוסף מנדל ודוחים גרסת הנאשם בעניין זה מכל וכל כגרסה שקרית. לא מן הנמנע כי הנאשם הבין שידו לא תהיה על העליונה בבית המשפט המחוזי בגדרי התביעה שהגיש, ותביעתו לא תצלח. ייתכן והעדיף שלא להתעמת כלל עם המנוח, ולכן ניסה מפלטו בהליך אחר. אלא שהנאשם לא השכיל להסביר הכיצד זה ביקש את מחיקת התביעה בכללותה לאחר שמצא לנכון לתבוע נתבעים נוספים ואותם לא התכוון לזמן כלל לדין תורה. אפשר והנאשם סבר שאם תצלח דרכו בבית-דין צדק, מול משה איינהורן ויוסף מנדל, יוכל להפיק רווח משני מהצלחה זו גם כנגד הנתבעים האחרים. ככל הנראה הוא לא שיער כי השניים יסרבו להתדיין בבית-דין צדק, ולא העלה על דעתו כי משה איינהורן יימנע מהתייצבות למרות שזומן. תכניותיו של הנאשם לא נשאו פרי וגם בכך בוודאי היה כדי להעלות את חמתו.
יתירה מכך, למרות שנעשה בידי צוות ההגנה מאמץ רב לזמן עדים הקשורים לסכסוך על מתחם המריבה, ולשם כך אף נדחו דיונים פעם אחר פעם, דווקא עורכי הדין דן זוהר (אשר ייצג את הנאשם בבית המשפט המחוזי והגיש בשמו בקשה למחיקת התביעה) ורון ברנט (אשר לכאורה ערך הסכם בינו לבין דביר עמר, הסכם שהוכחש בידי המנוח) לא זומנו לעדות, ואין אלא להסיק כי אם היו מוזמנים לא היו תומכים בגרסת הנאשם הנוגעת אליהם.
גם אם סבר הנאשם שהדין עמו [לאחר שהשקיע כלשונו "מיליונים" ברכישת נכסים שונים במתחם (30.4.24, עמ' 3982)], וגם אם סבר שהתנהלות המנוח אינה חוקית ואינה מוצדקת כל עיקר, הרי דווקא סברה זו יכולה להעביר אדם על דעתו, שעה שהוא מוצא עצמו בסבך הליכים משפטיים מורכבים בערכאות שונות, שבמסגרתם עלול הוא להיות מנושל מנכסיו, וכאשר לתפיסתו כל מטרתם של ההליכים למוטט את היסודות של מפעל חייו במתחם, וכל זאת, לגישתו, על לא עוול בכפו.