ביום 2.8.2022 שיגר השוטר סיאונוב בקשה בדואר אלקטרוני לקצין הונאה ארצי, בצירוף פנייתו לרשם החברות, וציין כי התעורר חשד כי ביצוע ניסיון הרצח בוצע לכאורה משום שהקרבן סיבך אותו כלכלית בכך שרשם את פרטיו באותן שתי חברות.  עוד צוין כי נמצא שהחשוד אכן הגיש תלונה ביום 18.4.2021 בהונאה תיק אזרחי (נ/2).

39. מהודעת הנאשם במשטרה מיום 18.4.2021 (ת/98) עלה כי הנאשם הגיש תלונה על כך שהוחתם ללא ידיעתו, כשהוא תחת השפעת סמים ואלכוהול, כבעל מניות בחברת ד.ש יבולים בערעור מיסים ובחברת אל. אי.  יו 13.3 בערעור מיסים וכתוצאה מכך הגיעו אליו דרישות חוב ומסמכים שאינם שייכים לו.  הנאשם מסר כי הוא אינו יודע מי החתים אותו על מסמכים והיכן נעשתה ההחתמה.  לטענתו היה נתון להשפעת סמים ולא ידע בדיוק מה הוא עושה.  הנאשם צירף כתב תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש בנק הפועלים בערעור מיסים נגד חברת ד.ש יבולים בערעור מיסים ומר דמרי שמעון על סך 221,770 ₪ (קרן).
40. ממסמכי רשם החברות בקשר לחברת אל, אי. יו 13.3 בערעור מיסים (ת/80) עולה כי חברה זו התאגדה ונרשמה ביום 28.8.2017.  ביום 3.3.2020 נרשמה העברת מניות של החברה ממר מרק דובידזון לנאשם.  הנאשם נרשם כבעל מניות ודירקטור יחיד בחברה.  המען הרשום של משרדי החברה נרשם ברחוב סהרון 8 דירה 4 יפו, אצל "משפחת טארקין".  ביום 9.3.2020 נרשמה העברת מניות מהנאשם לאדם אחר שנרשם כבעל מניות ודירקטור בחברה, לאחר שרשם החברות דחה את רישום הנאשם מהטעם: "הגורם המעודכן כממלא הטופס אינו מעודכן במרשם כדירקטור".

ממסמכי רשם החברות בקשר לחברת ד.ש יבולים בערעור מיסים (ת/81) עולה כי החברה התאגדה ונרשמה ביום 5.12.2019.  ביום 1.7.2020 בוצעה העברת כל מניות החברה על שם הנאשם, אשביר טארקין.  עוד עלה מהמסמכים שצורפו כי ביום 27.6.2020, כשלושה ימים טרם העברת המניות לידי הנאשם, נשלח מכתב דרישה לחברה בנוגע לסילוק חובותיה לבנק הפועלים בע"מ.

41. בחקירתו מיום 28.7.2022 (ת/84א, ת/84ב) מסר הנאשם כי הוא שומר על זכות השתיקה. כשהוטחו בו כי המניע לניסיון הרצח שביצע הוא בקשר עסקי בינו לבין המתלונן, וכי המתלונן מסר שהנאשם שימש כ"קוף" בחברה, ובשל כך צבר חובות, ולכן ירה במתלונן, בחר הנאשם לשמור על זכות שתיקה.  כאשר נאמר לנאשם כי המתלונן התנער מאחריות כלפיו, והפנה אותו לגורם אחר משום שהיה רק מתווך, השיב: "אני מאחל לאנשים שקרנים שימותו בייסורים".  כשהתבקש לספר על המניע למעשה, השיב הנאשם: "אני סיפרתי לעובדת סוציאלית מה שצריך להגיד והכל טוב, הלכתי למשטרת הונאה אמרתי את מה שצריך להגיד, הכל טוב" (עמ' 16-17 לתמליל החקירה).
42. הנאשם אישר בעדותו כי הגיש תלונה במחלקת ההונאה במשטרה, משום שלדבריו החתימו אותו על מסמכים ללא ידיעתו, ובעקבות כך קיבל דרישות חוב, ואף טען כי אינו יודע מי עשה לו את זה. הנאשם מסר כי המתלונן אינו קשור לזה.  לשאלה מה ההסבר שלו לכך שהמתלונן ידע על זה, השיב הנאשם: "אנשים יודעים מהסיפור הזה" (עמ' 605 לפרוט').
43. עדות המתלונן כי הסכסוך בינו לבין הנאשם הוא על רקע עסקי הנוגע לכך שהמתלונן תיווך בין הנאשם לבין אדם אחר כדי שהנאשם יירשם כ"קוף" בחברה, עולה בקנה אחד עם תלונת הנאשם במשטרה מיום 18.4.2021 ועם מסמכי רשם החברות בקשר לשתי חברות. עדות הנאשם בעניין זה, לאחר שתיקתו בחקירותיו, אשר כללה הכחשה גורפת של המניע, או כל סכסוך אחר, ומנגד טענה בדבר אי ידיעה על קשר בין המתלונן לבין התלונה שהגיש הנאשם במשטרה עולה כדי עדות מגמתית וכבושה שלא מצאתי לתן בה אמון.  ודוקו, הנאשם מצדו נמנע מלטעון על קיומו של סכסוך בינו לבין המתלונן, שכן הוא הכחיש כל קשר לאירוע הירי המיוחס לו; ואילו המתלונן אישר כי תיווך בין הנאשם לבין אדם אחר, על מנת שהנאשם ישמש כ"קוף", ובדרך זו מסר למעשה עדות המקבלת אחריות וטמון בה פוטנציאל להסתבכותו בביצוע מעשים פליליים לכאורה.  גרסת המתלונן קיבלה חיזוק של ממש במסמכי רשם החברות ובטענותיו של הנאשם במשטרה ביום 18.4.2021 (ת/98).  גם "איחולי" הנאשם למוות בייסורים לאנשים שקרנים, לאחר שהוטח בו כי המתלונן מסר שהיה רק "מתווך", והפנה את הנאשם לאדם אחר, בנוגע לטענותיו על הסתבכותו בחובות, מחזקת את המסקנה כי בין המתלונן לבין הנאשם היה "דם רע", למצער מצד הנאשם, על רקע הסתבכותו בחובות בנסיבות המתוארות.
44. בנסיבות אלו, כפי שבואר, אין הכרח להוכיח, ובנגזר מכך גם לקבוע, קיומו של מניע לביצוע העבירה המיוחסת לנאשם. ברם, המאשימה הוכיחה קיומו של מניע אפשרי מבוסס בראיות, המספק תשובה לשאלת ה"מדוע" הפנימי הסובייקטיבי מבחינת הנאשם, בעטיו הצטברו אצלו משקעים וכעסים על רקע ניצולו לכאורה שהביא להסתבכותו בחיובים כספיים, מבלי שאביע כל דעה לגבי אמיתות הדברים.  נמצא אם כן כי הצטברו נסיבות שבשלהן ניתן ליחס לנאשם עילה מבחינתו לפגוע במתלונן, ובעיקר נמצא כי המתלונן אחז במידע אישי רב על אודות הנאשם, המלמד על מידת ההיכרות ביניהם.  מאחר שמניע אינו חלק מיסודות העבירה בענייננו, כך שממילא איננו נחוץ להרשעה בניסיון לרצח, אסתפק בציון המניע האפשרי, אם כי לא ודאי, למעשה הירי המיוחס לנאשם.

זיהוי הנאשם על ידי המתלונן כמבצע הירי - דיון ומסקנות

45. זיהויו של נאשם כמי שביצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום הינו יסוד הכרחי לביסוס אחריותו הפלילית ובתור שכזה נושאת התביעה בנטל ההוכחה בדבר זהותו של הנאשם כמבצע העבירה במידה שלמעלה מספק סביר.
46. זיהוי נאשם כמבצע העבירה יכול שיעשה מפי עדים ואף באמצעות ראיות נסיבתיות. זיהויו של נאשם אינו מצריך, כשלעצמו, סיוע, ודי לעניין זה בעדות יחידה.  "לעניין הוכחת זהותו של הנאשם יש להבחין: בין עד 'המכיר' את הנאשם 'היכרות מוקדמת' - פורמלית או בלתי פורמלית - ללא קשר לאירוע נשוא האישום, או היכרות 'מספקת' תולדת המגע שהיה ביניהם בהקשר לביצוע העבירה ...; לבין עד 'שאינו מכיר' את הנאשם מ'היכרות מוקדמת', אך הטוען כי הוא מסוגל 'לזהותו' על-פי הדמות שנחרתה בזיכרונו עקב המגע שהיה ביניהם אגב או תוך כדי ביצוע העבירה.  הראשון - אינו 'מזהה' את הנאשם, אלא 'מצביע' עליו כעל מבצע העבירה; בעוד שהשני - 'מזהה' אותו כמבצע העבירה.  החובה לקיים הליך זיהוי מתייחסת לאותם חשודים שלא קיימת לעניינם 'היכרות מוקדמת';..." (י.  קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תש"ע-2009, בעמ' 1177).
47. בהינתן החשש המתמיד מפני זיהוי שקרי או זיהוי מוטעה, על רקע ההכרה במגבלות התפישה והזיכרון של עדים בשר ודם, קל וחומר כאשר מתבקש בית המשפט לבסס הרשעת נאשם על עדות זיהוי כעדות יחידה, פותחו בפסיקה עקרונות מנחים להליך בחינתה והערכתה של עדות הזיהוי. משכך, זיהוי נאשם כמבצע עבירה על סמך עדות הקורבן נבחנת על פי שתי אמות מידה: האחת, אמינותו הסובייקטיבית של העד המזהה; השנייה, המהימנות האובייקטיבית של הזיהוי עצמו (ערעור פלילי 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (7.12.2006); ערעור פלילי 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012)).  אמת המידה הראשונה בוחנת את האמינות הכללית של העד המזהה ביחס לאירוע הפלילי כולו ולנסיבותיו, את נכונותו של העד לספר אמת ואת יכולתו לדייק בפרטים.  אמת המידה השנייה בוחנת את מהימנותו של הזיהוי, דהיינו אם ניתן לסמוך על זיהויו של החשוד על-ידי העד, אם לאו.  בחינה אחרונה זו נעשית במנותק מן הבחינה הראשונה, והיא מתמקדת, למעשה, בבחינת מהימנותו של העד בשאלה הספציפית של זיהוי החשוד.  הטעם לבחינה של מהימנות הזיהוי בנפרד מבחינת אמינותו הכללית של העד הוא הרצון להימנע מטעויות אפשריות של העד ביחס לזיהוי, אף אם מהימנות עדותו ביחס לאירוע הפלילי עצמו אינה מוטלת בספק.  עמד על כך כב' השופט ח' כהן בערעור פלילי 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729, 758 (1978):

"...  לענין המהימנות, לא הרי זיהויו של הנאשם על-ידי קרבן העבירה כהרי עדותו של מה שקרה לו, אפילו נצא מן ההנחה שהצד השווה שבהם הוא מהימנות המזהה והעד כדובר אמת.  מהימנותו כדובר אמת מטביעה הן על עדות הזיהוי והן על עדות המעשה חותם של אמת סובייקטיבית; אך עד שיוכל בית-משפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול), צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח-הדעת ולא מתוך מגבלות הזיכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות.  כשהמדובר הוא בסיפור מעשה מפי עד-דובר-אמת, והסיפור הוא הגיוני וסביר, אין מקום, בדרך-כלל, לחשוש לטעויות מעין אלו; שאם לא תאמר כן, לא יהיה סוף לחיטוטים ולפלפולים פסיכולוגיים, וכל שיטת הראיות שלנו סופה להתמוטט.  ואילו בזיהוי הנאשם על-ידי קרבן העבירה, כשאין ראיה אחרת הקושרת את הנאשם לעבירה, יש, בדרך-כלל, לחשוש מטעויות מעין אלו - לא משום שלענין זה נפגמה כהוא-זה מהימנותו של המזהה כדובר אמת, אלא אף-על-פי שלא נפגמה כלל.  לפי מה שכתוב בספרים, הרי רובם ככולם של הזיהויים המוטעים שהביאו לידי הרשעתם של חפים מפשע, נעשו בתום-לב על-ידי עדי אמת: רק משום שהיו מהימנים על השופטים או המושבעים, האמינו להם גם לענין הזיהויים.  חייבים אנו ללמוד את הלקח הפשוט ממשגים אשר כאלה שכבר נחשפו ונחקרו דיים - והוא שלענין זיהויו של הנאשם בידי קרבן העבירה, במהימנות המזהה לא סגי.  ואולם אין צריך לומר שגם לענין זיהוי זה תנאי בל יעבור הוא, כנקודת מוצא, שהמזהה יהא מהימן על בית-המשפט כדובר אמת".