ראו גם הנאמר בערעור פלילי 2076/21 ואכד נ' מדינת ישראל (30.7.2023):
"זיהויו של הנאשם כמבצע העבירה על-ידי עדות ראייה, על מגבלותיו, היה ונותר אחד מהכלים הראייתיים החשובים ביותר בהליך הפלילי, תוך שהשימוש בכלי זה ייעשה בשום שכל ובזהירות המתבקשת (ראו למשל, ביחס להרשעה על סמך עדות זיהוי יחידה: ערעור פלילי 339/80 עדיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 106, 110-109 (1980)).
במרוצת הזמן, פותחו בפסיקה מספר מבחנים על מנת להתמודד עם המורכבות הראייתית הנלווית לעדות הזיהוי, ובפרט כלפי שתי נקודות התורפה של עדות זו - זיהוי שקרי וטעות בזיהוי (ערעור פלילי 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (15.11.2012)).
המבחן הראשון, מתמודד עם חשש מפני זיהוי שקרי ובמוקדו בחינה סובייקטיבית שעניינה מהימנות העד המזהה וכנות העדות. בתוך כך, ייבחנו 'פרטי העדות: מידת בהירותה, קיומן של סתירות או היעדרן, תוכן העדות ובאיזה מידה בית משפט מאמין שהעד מתאר את מה שאכן ראו עיניו' (עניין אבו רקייק, בפסקה 5).
המבחן השני, מתמודד עם חשש מפני טעות בזיהוי ובמוקדו בחינה אובייקטיבית של מהימנות הזיהוי כשלעצמו ונכונות העדות, ובמסגרתו ייבחנו הנסיבות והתנאים שאפפו את הזיהוי ובכללם, תנאי הזיהוי - זווית הראייה, תנאי הראות ומצב התאורה; היכרות מוקדמת בין העד לבין החשוד; נתונים אישיים של העד; משך הזמן שנחשף העד לחשוד; וכן ההשתייכות האתנית-חברתית של החשוד ושל העד (שם).
במישור המעשי צמחה הפרקטיקה של עריכת מסדר זיהוי בשלב החקירה, אשר נועד לבחון את טביעת עינו של העד במבחנים אובייקטיביים. אולם, לא בכל מקרה נדרש מסדר זיהוי, וכך הוא כאשר ישנה היכרות מוקדמת בין עד הראייה לבין הנאשם. במקרים אלו, אין מדובר בזיהוי של הנאשם כי אם בהצבעה עליו הנסמכת על מהימנותו של העד תוך התחשבות בתנאי זירת האירוע ומהימנותה של עדות הזיהוי בהתאם לשני המבחנים המפורטים לעיל (ערעור פלילי 779/19 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (22.7.2019); קדמי, בעמוד 1178).
כוחה של ההיכרות המוקדמת נעוץ בכך שביכולתה להפחית את הסיכוי לטעות כנה בזיהוי. הפסיקה הכירה כי ההיכרות מוקדמת יפה אף לזיהוי על בסיס קולו של הנאשם, צורת הליכתו או תנועות ידיו וגופו, כל עוד המדובר במאפיינים המוכרים לעד הראייה מהיכרותו עם הנאשם (עניין חזיזה, בפסקה 61). ההיכרות המוקדמת מאפשרת גם להתגבר על משך הזמן שבו נחשף עד הראייה לנאשם. יחד עם זאת, ברי כי האפשרות להסתמך על מהימנות עד הראייה אשר לו היכרות מוקדמת עם הנאשם, עומדת ביחס ישיר למידת ההיכרות שבין השניים. לא דומה, למשל, היכרות שטחית להיכרות רבת שנים (ואקי, בעמוד 1171)".
- אשר על כן, תחילה יש לבחון את הרכיב הסובייקטיבי של עדות הזיהוי, שעניינו במהימנות העד המזהה וגיבוש מסקנה בשאלה האם מדובר בעדות כנה או בעדות שקר שנועדה להפליל את הנאשם. בשלב זה נבחנת אמונתו הכנה של מוסר הזיהוי בגרסה שמסר. לעניין בחינת מהימנותו של העד המזהה, נדרש לבחון את מכלול הנסיבות האופפות את מתן העדות.
- במקרה שלפנינו, הקשבתי קשב רב לדברי המתלונן באמרתו לשוטרים, והתרשמתי כי המתלונן חשש מאד למסור פרטים על אירוע הירי שמא הדבר יפגע בו ובמשפחתו. ברם, לאחר שהשוטרים דיברו על ליבו של המתלונן והפצירו בו לשתף עמם פעולה, נוכח החשיבות ללכוד את מי שביצע את המעשה, התרשמתי כי המתלונן מסר עדות בהירה, עקבית וסדורה, מבלי שנמצאו בה סתירות כלשהן. ניכר כי המתלונן הפגין ביטחון במידת הזיהוי והאמין בדברים שמסר על אודות הנאשם כמבצע הירי. ודוקו, המתלונן פרס יריעה רחבה של נתונים ופרטים על אודות הנאשם, אשר נמצאו נכונים ואומתו בראיות. המתלונן ידע לומר את שמו המלא וכינויו "יאיו" של הנאשם; גילו, תיאורו החיצוני, מוצאו, פרטים על אודות האסון שפקד את משפחתו בעקבות מות אחיו בנסיבות טראגיות, פרטים על הקשר עסקי כושל שהיה ביניהם כמניע אפשרי לרצונו לפגוע בו. המתלונן אף זיהה את הנאשם בתמונה שהוצגה לו, לאחר שמסר פרטים מזהים אודותיו, לרבות שמו המלא. העובדה כי השוטרים סיאונוב ויחיא נדרשו במשך דקות ארוכות לשכנע את המתלונן לספר להם על זהותו של מי שפגע בו כה קשה, והעמידו בסכנת חיים וכך גם את חיי אשתו ובנו, ולימים חזר בו המתלונן מרצונו לשתף פעולה עם המשטרה - כך בביטול החקירה הנוספת שנקבעה לו לבקשת אשתו, וכך בעוינותו בבית המשפט וסירובו לחזור ולאמת את דבריו בבית החולים - מלמדת יותר מכל כי המתלונן לא ביקש לטפול אשמת שווא על הנאשם. בנוסף לכך, המתלונן מסר כי הוא מכיר את הנאשם במשך מספר שנים, אך הם לא היו בקשר במהלך כשנה או שנה וחצי עובר לאירוע הירי. מכאן שלא היה מניע מידי מצד המתלונן להעליל על הנאשם. ודוקו, בעדותו בבית המשפט המתלונן לא טען כי שיקר בנוגע לזיהוי הנאשם, אלא ביקש לחמוק מדבריו בתואנה כי: "אתם תפסתם אותי שנייה בדיוק אחרי שהתעוררתי מתרדמת אז חבל זה לא חושב שזה תקף" (עמ' 340 לפרוט'), ובאופן כללי טען המתלונן כי יש לו "זיכרון קצר". משכך, סבורני כי התנהלות המתלונן בכללותה מלמדת כי בדבריו לשוטרים הוא מסר אמת. אחרת, הדעת נותנת כי ככל שהמתלונן שיקר בדבריו על אודות זיהוי הנאשם כמבצע הירי הוא היה ממשיך לדבוק בגרסתו זו גם בבית המשפט. שוכנעתי אם כן כי המתלונן האמין בלב שלם בגרסתו לשוטרים. משכך נחה דעתי לקבוע כי זיהוי הנאשם על ידי המתלונן, באמרתו לשוטרים בבית החולים, צולח את המבחן הראשון בבחינת עדות זיהוי - המבחן הפנימי הסובייקטיבי.
- ועתה אדרש לשלב השני המתייחס כאמור לרובד האובייקטיבי של הזיהוי ועניינו במהימנותו של הזיהוי ובנכונות העדות, לעומת אפשרות של עדות מוטעית. הווה אומר, גם כאשר בית המשפט משתכנע בדבר מהימנותו המוחלטת של העד, עדיין נדרש לבחון את מהימנות הזיהוי כשלעצמו, שכן גם אם מדובר בעד מהימן, הבטוח בזיהויו, עדיין ייתכן וטעה טעות כנה. על כן, נדרשת גם מהימנות של הזיהוי, נוסף על אמינות העד המזהה, במידה שאינה מותירה ספק.
בשלב זה, נבדק האם חרף אמינותו של העד המזהה, נפלה טעות מצדו בזיהוי. לשם כך, נקבעו שני מבחני משנה: האחד מצוי ברובד הסובייקטיבי, ובוחן את יכולותיו האישיות של העד להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים ולזהות מכוחם בני אדם על פי חזותם (לדוגמא: קיומן של מגבלות פיזיות שמהן סובל העד המזהה, אשר עלולות למנוע ממנו לזהות זיהוי אמין). השני מצוי ברובד האובייקטיבי, ובוחן את התנאים והנסיבות שאפפו את הטבעת הדמות בזיכרון והאפשרות שהעד המזהה טעה טעות תמה ובלתי מכוונת בזיהוי. בהקשר זה ראוי להביא בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים: קיומה של היכרות מוקדמת בין העד המזהה לבין הנאשם כמפחיתה סיכוי לטעות בזיהוי; משך הזמן שבו ראה העד את הנאשם במהלך האירוע; הזמן שחלף בין האירוע לזיהוי; תנאי הזיהוי - זווית הראייה, אם התרחש האירוע ביום או בלילה, תנאי הראות ומצב התאורה, המרחק בין העד המזהה לבין הנאשם; הציפייה של העד לפגוש במבצע העבירה אשר עלולה לערפל את כושר השיפוט שלו ולהובילו לזיהוי שגוי; רצונו של העד לסייע לרשויות האכיפה אשר עלול להובילו לזהות את המזוהה על פי דמיון יחסי בלבד למבצע העבירה; ההקשר שבו נערך הזיהוי ואשר עלול להוביל לזיהויו של אדם בשל ה"תפאורה" שבה הוא מופיע לנגד עיניו של העד המזהה; רמזים שונים שעלולים להינתן לעד, אפילו בלי משים, על ידי אנשי המשטרה; הלחץ והחשש המלווים את העד המזהה בשל המפגש הצפוי עם מבצע העבירה, ועוד (ראו: יניב ואקי, דיני ראיות - כרך ג', עמ' 1132 (2021); ערעור פלילי 4524/11 פלוני נ' מדינת ישראל (17.06.2013)).
- בעניינו, לא נשמעה כל טענה בקשר למגבלה כלשהי מצד המתלונן או גורם אחר שהיה בה כדי לפגוע במידת יכולתו האישית להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים ולזהות מכוחם בני אדם על פי חזותם. כך למשל, לא נשמעה טענה לליקוי ראיה או אחר, ולא הוצגה כל ראיה מטעם ההגנה שיש בה לסתור את גרסת המתלונן לפיה זיהה את הנאשם כמי שירה בו.
ואילו ברובד האובייקטיבי במבחן "מהימנות הזיהוי כשלעצמו" נתתי דעתי לגורמים הבאים: