כמו כן, כפי שצוין, המתלונן מסר את אמרתו בנוגע לזיהוי הנאשם כמבצע הירי, סמוך מאד לאחר שהתעורר משנתו, בשל הרדמתו ממועד האירוע לשם מתן טיפול רפואי.  משכך, יש לראות את המתלונן כמי שמסר עדותו בנוגע לזיהוי מבלי שלמעשה חלף זמן מבחינתו ממועד האירוע.  בהקשר זה חשוב לשוב ולציין כי השוטרים לא חשפו בפני הנאשם את דבר מעצרו של הנאשם כחשוד טרם מתן אמרתו של המתלונן בנוגע לזיהויו של הנאשם כמבצע המעשה.  גם תמונת הנאשם אשר הוצגה למתלונן במהלך חקירתו כדי שיאשר כי עליו מדובר, הוצגה בפניו רק לאחר שמסר את שמו ופרטים מזהים אודותיו.  לא מצאתי בסיס לטענת ההגנה לפיה השוטרים "ניתבו" את המתלונן לזיהוי הנאשם.

מכל המקובץ, זיהויו של הנאשם על ידי המתלונן נעשה בתנאים פיזיים אשר לא מטילים ספק של ממש באמינותו של הזיהוי.  נחה דעתי לקבוע כי הסיכוי כי אירעה טעות בזיהוי מצד המתלונן, בנסיבות המקרה, הוא נמוך למדי ואינו עולה כדי ספק סביר.  משכך, זיהוי הנאשם על ידי המתלונן, באמרתו לשוטרים בבית החולים, צולח גם את המבחן השני, על שני רכיביו, בבחינת מהימנותו של הזיהוי - המבחן החיצוני והאובייקטיבי.

52. לאור האמור, שוכנעתי כי זיהויו של הנאשם כמי שירה במתלונן על סמך דברי המתלונן הוכח מעבר לספק סביר. אלא שעדות המתלונן אינה עומדת לבדה, הגם שהיא נדבך מרכזי במסכת הראיות, שכן כפי שיפורט להלן נמצאו ראיות נוספות המחזקות את מהימנותה.  על כן, צירופם של נדבכים ראייתיים מחזקים לעדות הזיהוי, כך במקרה דנא, מסיר לטעמי כל חשש לטעות בזיהוי.

דרישה לחיזוק ראייתי

53. סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות קובע כי לא יורשע אדם על-סמך אמרת חוץ של עד שהתקבלה על ידי בית המשפט "אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה", אחרת אין להסתמך עליה בלבד לשם הרשעת הנאשם. המדובר בתוספת ראייתית שאינה בגדר תוספת "מסבכת" אלא "מאמתת" בלבד.  וכפי שנקבע בערעור פלילי 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 675, 678: "להבדיל מראיית סיוע, אין ראיית החיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה על-ידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה באמרה".

בערעור פלילי 241/87 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 743, התייחס בית המשפט העליון לשאלה אם "הדבר לחיזוק" צריך להתייחס לכל עבירה ועבירה בנפרד, או שמא ניתן להסתפק בראיית חיזוק לאמרה כולה.  בית המשפט קבע כי המבחן אינו נעוץ בכך כי העבירות כולן מעוגנות באותה אמרה, אלא בקיומה של "זיקה פנימית או בקרבה עניינית שבין העבירות", כשאז אין צורך בחיזוק נפרד לכל פרט אישום.