לאור המפורט לעיל, הרי שככל שמדובר ביסוד חפצי של כוונה, המדינה לא עמדה בנטל זה ובכל אופן נותר ספק לגבי סוגיית הכוונה, אשר הנאשם זכאי ליהנות ממנו. לאור זאת, ובנסיבות האופפות את האירוע, הרי שהמסקנה המתבקשת היא, כי הנאשם גרם למות המנוח מתוך יסוד נפשי של אדישות. היינו, הנאשם לא חפץ במות המנוח, אך היה אדיש כלפי התרחשות תוצאה זו ופעל תוך שיוויון נפש לאפשרות זו.
365. בטרם אסיים דיוננו בעבירת הרצח, אתייחס לאפשרות להרשיע את הנאשם בעבירה של המתה בקלות דעת על פי סעיף 301ג לחוק העונשין.
קלות דעת מוגדרת בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין כעשיית מעשה "בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".
אף שעל דרך הכלל, הן אדישות והן קלות דעת מהוות שתיהן יסוד נפשי של פזיזות, הרי שבכל הנוגע לעבירות המתה, כל אחת מאלה נכנסות לגדרה של עבירת המתה אחרת, על פי החומרה שייחס לה המחוקק. כך, אדישות נכרכת עם כוונה בעבירת הרצח הבסיסית, בעוד שהמתה בקלות דעת מהווה עבירה נפרדת ובעלת דרגת חומרה פחותה.
366. מעשי הנאשם, כפי העולה מעובדות כתב האישום וכפי שפורט בהרחבה לעיל והקביעות העובדתיות שראינו לקבוע, משקפים שוויון נפש למותו של המנוח וסבורני, כי ייחוס יסוד נפשי מסוג "קלות דעת" לנאשם מתוך הנחה, כי הייתה בו תקווה להצליח למנוע את התוצאה הקטלנית של מות המנוח, אינה עולה בקנה אחד עם נסיבות האירוע, כמו גם עם חומר הראיות. כאמור, הנאשם ירה במנוח שתי יריות בפלג גופו העליון, מטווח קרוב, ואין זה סביר לקבוע, כי קיווה בנסיבות אלה, שמותו של המנוח יימנע.
יתרה מזו. החלק השלישי והאחרון של האירוע מלמד, כי אין המדובר במקרה של המתה בקלות דעת. כזכור, לאחר שהנאשם ירה במנוח שני כדורים במהלך המאבק על הרצפה והיה מודע לכך שהמנוח נפגע מירי זה, הנאשם הוסיף וירה במנוח שלוש יריות מאחור ממרחק, מתוך אפשרות סבירה כי אלה יפגעו בו ויביאו למותו. לא זו אף זו. לאחר שהמנוח התמוטט על הרצפה כתוצאה מהירי שירה בו הנאשם, הנאשם לא הזעיק עזרה ועזב את המנוח כשהוא מותיר אותו מתבוסס בדמו. לאור כל אלה, הרי שאין בסיס לקביעה, כי הנאשם קיווה שמותו של המנוח יימנע.
367. כפי שפורט בהרחבה בפסיקה שהובאה לעיל, לאחר הירי לעברו של המנוח, הרי שהמנוח נפל בסמוך לדלת רכבו כשהוא מתבוסס בדמו. הנאשם עזב את המקום מבלי שהזעיק עזרה. מקום בו הנאשם עזב את המקום ללא שגילה ולו ראשית עניין במצבו של המנוח, הרי שמתבקשת המסקנה כי אחת היה עבור הנאשם אם ימות המנוח, אם לאו. תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית כנדרש עבור יחס חפצי של קלות דעת - לא קיבלה ביטוי כלשהו במעשיו של הנאשם.