34. על פי הפסיקה, יש, בנוסף, להעניק משקל לדברים שאמר הנאשם לפני ולדברים שנאמרו או נעשו לאחר האירוע, כמו למשל אמירות הנאשם ביחס למעשה (ערעור פלילי 6823/01 בכיר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו](25.3.04)). גם על אלה עמדה חברתי, בפירוט רב, במסגרת חוות דעתה (סעיף 347, שם). כאמור שם, לא רק שהנאשם לא הביע צער או חרטה על מותו של המנוח, אלא שמאמירותיו השונות עולה, כי הוא כלל אינו מצר על מעשיו והוא אף מצדיק אותם. זאת, חרף תוצאתם הטרגית. בהקשר זה הנני להפנות, בין היתר, לדברי הנאשם בחקירתו הראשונה, ת/2ב, עמ' 2, ש' 19 - 22:
"...אם הוא לא היה יוצא מהאוטו ומנסה להרוג אותי, הוא לא היה מת... כל כלב בא יומו, מחבל", ולהמשך דבריו שם (ת/2ב, עמ' 13, ש' 35 - 36):
"חוקר מס' 1, גיל אלון: אבל בסופו של דבר, בסופו של דבר הוא גופה, אין שום כלום
נחקר, דניס דניאל מוקין: מגיע לו".
ביתר שאת אפנה גם לדברי הנאשם, בהמשך החקירה, לפיהם : "הקם להורגך השקם להורגו" (ת/2ב, עמ' 9, ש' 4), וליתר אמרותיו המקוממות, והן רבות, בעניין העדר הבעת חרטה על מעשיו, אשר, מלמדות לטעמי על התקיימותו של יסוד הכוונה אצל הנאשם בעת ביצוע הרצח.
35. בנסיבות העניין, יש גם מקום להעניק משקל לאינספור שקריו של הנאשם החל מסמוך לאחר האירוע, אז טען בפני אחותו ורשב"צ הישוב גן נר כי נתן במנוח שניים (בעוד בפועל נורו על ידו הרבה יותר), דרך חקירותיו וכלה בחלקים ניכרים מההליך המשפטי אז טען לפליטת שני כדורים בשוגג, טענה שנדחתה סופו של יום. כל אלה מעידים על הלך נפשו של הנאשם וכך גם מעשיו בשניות שלאחר הירי - בעת שעזב את הזירה, לאחר שהתקרב אל המנוח לאחר התמוטטותו ונפילתו ארצה, הפנה אליו את מבטו ומיד לאחר מכן ניגש אל רכבו ועזב את הזירה מבלי לדאוג לשלומו של המנוח ואף מבלי להזעיק כוחות רפואה לעזרת המנוח. כעולה מחומר הראיות, ולרבות גרסתו של הנאשם עצמו, כל שעמד לנגד עיני הנאשם באותו שלב היה להביא עימו חזרה לזירה את אחותו קריסטינה שתמסור למשטרה כי היא, ולא הנאשם, נהגה ברכב בזמן האירוע. כל אלה מקיימים את הכלל של "סופו המעיד על תחילתו" ומחזקים את הטענה שבעת האירוע הנאשם התכוון לתוצאות מעשיו.
36. יצוין, כי לא מצאתי בהתנהלותו של הנאשם, בתחילת האירוע, בעת שיצא מרכבו כשהוא אוחז אקדח בידו, התקרב לעברו של המנוח וירה מספר כדורים באוויר (בשונה מירי ישיר לכיוון המנוח), כדי לכרסם בחזקת הכוונה הקמה בענייננו. בנסיבות המקרה, שוכנעתי כי הכוונה להמית את המנוח התגבשה אצל הנאשם כ"הרף עין", באופן ספונטני ובלהט הרגע. לפיכך, ובצדק, טענה המאשימה בסיכומיה שבכתב, כי הנאשם "התחמם" תוך כדי האירוע, ולאור זאת, בכתב האישום שהוגש על ידה ייחסה המאשימה לנאשם ביצוע עבירת הרצח הבסיסית ולא נטען כי עבירת הרצח בוצעה בנסיבות מחמירות של תכנון או הליך משמעותי של גיבוש החלטה להמית. ואכן, כאמור, נתוני המקרה מוליכים למסקנה כי היסוד הנפשי שהתקיים בנאשם, בשים לב לכל האמור לעיל, הוא של כוונה "ספונטנית"; כוונה רגילה, אין שקילה, אלא יש התלכדות של היווצרות הרעיון; ההחלטה הסופית לבצע; והביצוע עצמו.