סעש (ת"א) 10254-03-14 אולגה גומזוב נ' ח.ש.ת. תקשורת בע"מ

פסק דין

   

1. התובעים, מהנדסים שהם גם בני זוג, עבדו שניהם בנתבעת. בפנינו תביעות שהגישו עם סיום עבודתם.

  תמצית העובדות ומהלך ההתדיינות  

2. הנתבעת, (להלן גם: חשת), היא חברה פרטית שהוקמה בשנת 1994 על ידי מר שלמה חסון ואשתו, אסתר. תחילת פעילותה הייתה בתכנון מערכות תקשוב, ובהמשך עברה לבצע פרויקטים בתחום התכנון ההנדסי.

  חשת ביקשה להתמודד במכרז של מכרז הביטחון לאספקת שירותי תכנון וייעוץ בתחום התקשורת. אחד מהתנאים שקבע המשרד היה כי אחד מבעלי מניות החברה, המחזיק לפחות ב – 50% מהון המניות, הוא מהנדס רשום כחוק (ס' 12 לתצהיר חסון). לשם כך, בשנת 1997 הועברו חלק ממניותיה של הגב' חסון להיות רשומות בנאמנות על שמו של מר שאול קולמן, מהנדס שהועסק באותה עת על ידי חשת (ע' 42, ש' 13; ע' 43, ש' 14).  

3. בסוף שנת 1996 התקבלה התובעת (אולגה) לעבודה בחברה, תחילה כשרטטת ומאוחר יותר כמהנדסת. שנתיים מאוחר יותר נקלט גם ולרי בעלה לעבודה, כמהנדס.

בשנת 2001 מניות חשת שנרשמו בנאמנות על שם קולמן הועברו, גם הפעם בנאמנות, לידיה של אולגה. תמורת אחזקת המניות בנאמנות והשימוש בשמה קיבלה אולגה תמורה בסך 1,500 ₪ לחודש (סעיף 13 לתצהיר חסון; ע' 42, ש' 28; ע' 43, ש' 1).  

4. ביום 31.12.06 אולגה סיימה עבודתה בחשת ושוחררו לזכותה כספי הפיצויים שנצברו עבורה בביטוח המנהלים (סעיף 54א' ונספחים כ' לתצהיר אולגה). ביום 31.12.07 פיטרה חשת את ולרי ונתנה בידיו מכתב פיטורים, והוא שהה בתקופת אבטלה של חצי שנה, לאחריה נקלט מחדש לעבודה בחשת (סעיף 43א' ונספח כ' לתצהיר ולרי).

  ביום 1.2.07 נחתם הסכם בין בני הזוג חסון, אולגה, וחשת שעיקרו העברת המניות שהוחזקו על ידי אולגה בנאמנות לולרי ללא תמורה ומינויו לדירקטור במקומה של אולגה (להלן: הסכם 2007, נספח 1 לתצהיר חסון). בהתאם להסכם 2007, עבור היותו של ולרי רשום כבעל מניות ודירקטור בחשת, וחתימתו כמהנדס, הוא יהיה זכאי לסך 1,500 ₪ בנוסף למשכורתו החודשית ששולם באמצעות הקופה הקטנה (ס' 11 להסכם 2007; ע' 17, ש' 5; ע' 43, ש' 25; ע' 44, ש' 1; ע' 17, ש' 5; ע' 112 לפרוטוקול הבוררות ש' 28; ע' 114 לפרוטוקול הבוררות, ש' 3; ס' 26 לתצהיר חסון).  

5. בשנת 2007 הוקמה חברת גומזוב בע"מ (להלן: גומזוב), חברה פרטית, העוסקת במתן יעוץ הנדסי למערכות תקשורת. גומזוב נרשמה ברשם החברות על שם אולגה כבעלים היחידה של כל מניות החברה, ודירקטורית. עם זאת, בפועל הבעלות על מניותיה של חברת הייתה של בני הזוג חסון, כשהמניות היו מוחזקות בנאמנות בלבד על ידי אולגה מכוח הסכם נאמנות (ע' 118 לפרוטוקול הבוררות, ש' 8). תמורת השימוש בשמה, אולגה קיבלה מגומזוב תמורה בסך 2,300 ₪ (ע' 433 לבוררות ש' 4; ע' 25, ש' 15; סעיף 25 לתצהיר חסון).

  מימונה של גומזוב, ניהולה הכספי והעסקי, ושירותי משרד מלאים סופקו על ידי חסון או חשת (ס' 8 לנספח 3 לתצהיר חסון; ס/ 1 לנספח 6 לתצהיר חסון). גומזוב פעלה באותם משרדים של חשת והתנהלה עם אותם גורמים ניהוליים ובכלל זה ניהול חשבונות (ס' 20-22 לתצהיר חסון; ס' 35 לתצהיר וולרי; ע' 90 לבוררות, ש' 24).   עם הקמתה של גומזוב בינואר 2007, עברה אולגה להיות מועסקת בה כעובדת שכירה וכל זכויותיה בגומזוב נגזרו ממעמדה זה בלבד (ההקדמה וסעיפים 9-10 לנספח 3 לתצהיר חסון; ס' 54ב' ונספח כ"א לתצהיר אולגה).  

6. ביום 1.4.10 חשת פיטרה את ולרי. ניתן לו מכתב פיטורים וכן שוחררו עבורו כספי הפיצויים (ס' 43ב ונספחים כ"א-כ"ב לתצהירו). ולרי שהה בתקופת אבטלה של חצי שנה, ובאוקטובר 2010 נקלט מחדש לעבודה בחשת.

  ביום 17.3.11 נחתם הסכם בין חסון כבעליה ומנהלה של חשת לבין אולגה כעובדת לשעבר של חשת המועסקת כמהנדסת שכירה בגומזוב (להלן: הסכם 2011, ס' 42 ונספח 3 לתצהיר חסון). בהסכם זה ניתנה לאולגה האפשרות להחליט על העברת הבעלות והניהול הבלעדיים בגומזוב לידיה במועד שיקבע על ידה.  

7. בינואר 2011 הקימו חסון, אולגה וולרי את GVS מערכות בע"מ (להלן: GVS), חברה פרטית שהתאגדה ונרשמה ביום 3.1.11, ועיסוקה בביצוע עבודות תשתיות ותקשורת (נספח 2 לתצהיר חסון). ביום 17.3.11 נחתם הסכם שותפים לפיו GVS היא בבעלות משותפת של חסון, ולרי ומר יצחק יטח. חלוקת המניות הייתה 30% למר חסון, 30% למר יטח, 30% לולרי ו-10% לאולגה. עם זאת, הוסכם שכל מניות החברה ירשמו ברשם החברות על שם ולרי, כאשר מניות שאר השותפים יוחזקו על ידו עבורם בנאמנות מכוח הסכם נאמנות (ס' 34 ונספח 2 לתצהיר חסון; ע' 112 לבוררות, ש' 28; ע' 406 לבוררות, ש' 7). ולרי מונה להיות דירקטור ומנכ"ל GVS (ס' 11 להסכם השותפים; נספח 2 לתצהיר חסון; ס' 37 לתצהיר חסון; ע' 225 לפרוטוקול הבוררות, ש' 1; ע' 406, ש' 5). בהתאם להסכם השותפים, חסון נטל על עצמו התחייבות למימון פעילות החברה בתחילת דרכה במתן הלוואת בעלים, כשפעילותה של GVS והמנהלה בוצעו באמצעות חשת, עובדיה, ובמשרדיה ובמימונה (ס' 12 להסכם השותפים; סעיפים 35-36, 55 לתצהיר חסון).

 

8. GVS החלה את פעילותה העסקית במהלך שנת 2011, ועסקה בתכנון וליווי פרויקטים הנדסיים. GVS פעלה והתנהלה באותם משרדים שבהם פעלה חשת (ע' 90 לבוררות, ש' 24). החברה גם קיבלה עבודות תכנון שבוצעו על ידי חשת וגומזוב (ס' 7, 14 לתצהיר ולרי בהליך הבוררות – נ' 9 לתצהיר חסון; ע' 107, ש' 10; ע' 108, ש' 7; ע' 225; ש' 17; ע' 241, ש' 8; ע' 375, ש' 11; ע' 379, ש' 18; ס' 106 לפסק הבוררות). העבודות בוצעו על ידי עובדי חשת וגומזוב עד סוף שנת 2013 ובמשרדיהן, והוצאות הפרויקטים שבוצעו על ידי חשת וגומזוב שולמו וכוסו על ידן (ס' 55 לתצהיר חסון; ס' 35 לתצהיר וולרי; ע' 108, ש' 14; ע' 379, ש' 18, 24; ע' 380, ש' 1). בעוד GVS הייתה בעלת ההסכמים (ס' 14 לתצהיר ולרי בהליך הבוררות – נ' 9 לתצהיר חסון ; ע' 241, ש' 6; ע' 243, ש' 8).

  ביום 5.11.12 נחתם הסכם בין חשת, גומזוב, ואולגה, כמי שהועסקה כעובדת שכירה בחשת וכיום היא בעליה והדירקטורית היחידה של גומזוב (הסכם 2012) (נ' 6 לתצהיר חסון). בהסכם זה הגיעו חשת וגומזוב להסכמות מסחריות העוסקות והתחייבויות הדדיות. עיקר התחייבויותיה של גומזוב היו לעסוק רק במתן יעוץ הנדסי למערכות תקשורת או כל תחום אחר שיאושר על ידי חשת; חיובה של גומזוב בקבלת אישור בנוגע לכל התקשרות או הוצאות שתבצע; העברת כל הכנסות גומזוב לידי חשת; אישורה של חשת בנוגע להעסקת עובדים בגומזוב ופיטוריה. לעומת זאת, עיקר התחייבויותיה של חשת היה להפנות כל לקוח הדורש את פעילות גומזוב לחברה; לספק לגומזוב שירותי ניהול, ניהול כספי ושרותי משרד; ותשלום הוצאותיה המוסכמות והמאושרות.  

9. בשנת 2012 שכר היסוד של ולרי בחשת עמד על 7,000 ₪ נטו ושכר היסוד של אולגה על סך 8,000 ₪ נטו. בהסכם 2012 הוסדרו תנאי העסקתם, ולפיו שכרם בערכי נטו יעמוד על סך 13,000 ₪ ותחול עליהם הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים (ס' 49-50 ונספחים 6- 7 לתצהיר חסון). בפועל על אף שמתלושי השכר הקיימים שכר נטו בסך 13,000 ₪ שולם לולרי מאוקטובר 2012, הרי שממרץ 2013 שולם לתובעים שכר נטו נמוך מכך.

 

10. בין לבין, מאוקטובר 2010 עד 2013 מר אהוד רם החל לספק לחשת שירותי יעוץ חיצוני (ע' 33, ש' 15; ע' 34, ש' 1; ע' 220 לפרוטוקול הבוררות, ש' 15). רם היה בעליה של חברת "איקרוס דמטר" (להלן: דמטר), והוא העניק לחשת את שירותי הייעוץ האמורים באמצעותה (ס' 3 לתצהירו; ע' 220, ש' 20; ע' 221, ש' 1; ע' 226, ש' 1). בסוף שנת 2011 חסון הציע למר רם לרכוש ממנו את החברות שבבעלותו (ע' 34, ש' 17; ע' 222, ש' 17; ע' 223, ש' 1).

  ביום 5.11.12 חתמו מר וגב' חסון, כבעליה השווים של מניות גומזוב המוחזקות על ידי אולגה בנאמנות, עם דמטר, שבבעלות מר רם ומר רוני בלוך, על הסכם לרכישת חלק או כל אחזקותיהם של בני הזוג חסון בחשת. הסכם מקביל נחתם לרכישת מניות גומזוב (ת/2; ע' 223 ונספח נ10 לפרוטוקול הבוררות, ש' 13).  סמוך לאחר חתימת הסכמי הרכישה הנ"ל, רם שימש מנכ"ל חשת מיום 1.11.12 עד ליום 31.8.13 (ס' 2 לתצהיר מר רם; ע' 38, ש' 23; ע' 224 לפרוטוקול הבוררות, ש' 4; ע' 229, ש' 12). אולם, ההסכמים האמורים לרכישת חשת וגומזוב על ידי דמטר לא יצאו לפועל, ובנובמבר 2013 אף הוכן הסכם ביטול לא חתום (ת/3; ע' 224 ונספח נ/11 לפרוטוקול הבוררות, ש' 9; ע' 243- 244, ש' 26; ע' 37, ש' 23).   במהלך שנת 2012 הודיע מר יטח על פרישתו מהשותפות ב- GVS תוך ויתור על כל חובותיו וזכויותיו בחברה זו.  סמוך לכך, ביום 29.10.12 הודיע אף חסון כי הסכם השותפות הסתיים וולרי נותר בעל המניות היחיד בחברה. למרות זאת, על פי פסק הבוררות בפועל אין לראות בחסון כמי שעזב את השותפות (ס' 9-10 ונספחיהם לתצהיר ולרי בבוררות – נ' 9 לתצהיר חסון).  

11. בפברואר 2013 הסתיימה העסקתה של אולגה בגומזוב, וממרץ 2013 היא החלה לקבל את שכרה ותנאי העסקתה כעובדת שכירה בחשת. בספטמבר 2013 הפסיקה אולגה לעבוד בחשת, תוך שניתן לה מכתב פיטורים מיום 25.8.13 המודיע לה על הפסקת עבודתה מיום 1.9.13 בשל "ירידה בסל העבודות הקיים בחברה" (נ' ד' לתצהירה). בתלושי שכרה עבור ספטמבר ואוקטובר 2013 שולם לה פידיון חופשה ודמי הבראה (נ' 15 לתצהיר חסון). במועד סיום עבודתה, קיבלה אולגה מחשת מכתב שחרור כספי התגמולים והפיצויים שנצברו עבורה בביטוח המנהלים (ס' 54ג' ונספח כב' לתצהיר אולגה).

  באוגוסט 2013 הודיע חסון לולרי שהוא ייאלץ לסיים עבודתו בחשת. במכתב מיום 24.12.13 הודיע לו חסון שעבודתו תסתיים ביום 31.12.13, וכך אכן היה בפועל (נספח ה' לתצהיר ולרי; ע' 327 לבוררות, ש' 9). חשת סירבה לתת לולרי מכתב שחרור כספי פיצויים.  

12. בסוף שנת 2013 התגלע סכסוך בין חסון והתובעים. על פי פסק הבוררות, מקור הסכסוך במחלוקת לגבי שיעור הרווח הקבלני שישולם ל –GVS עבור עבודות התכנון שבוצעו על ידי חשת וגומזוב. בעקבות הסכסוך, GVS הפסיקה להעביר כספים לחשת וגומזוב, והחלה לפעול באופן עצמאי (סעיפים 74, 83 לפסק הבוררות). עקב כך, בין התובעים לבין חסון נפתח הליך בוררות בנוגע להכנסותיה של GVS. חסון עתר לקבוע במסגרתו שהסכם השותפים תקף ולהורות לבני הזוג גומזוב להעביר את כל הכספים המוחזקים בידם מנובמבר 2013 ועד בכלל המהווים לשיטתו הכנסות GVS עבור עבודות התכנון. מצד שני, בני הזוג גומזוב טענו שעם ההפחתה בפעילות GVS בפברואר 2012 החברה הפסיקה לעסוק בעבודות ביצוע כשעבודות התכנון אותן ביצעה החברה באותה עת גויסו על ידם. ההכנסות מעבודות התכנון הועברו לחסון באמצעות חשת וגומזוב אולם התובע לא השיב ל- GVS את הרווח הקבלני המגיע לה בשיעור של 20%. כמו כן, נטען כי חסון עזב את GVS באוקטובר 2012 (וסמוך לכך אף מר יטח) ושיתוף הפעולה עימו היה במסגרת מעמדו כבעל השליטה בחשת בלבד. בני הזוג גומזוב הגישו תביעה שכנגד חסון וחשת על סך 263,000 ₪, בה עתרו לקבלת רווח קבלני בשיעור של 20% וכן לקבלת רווחי ביצוע.

  ביום 9.3.15 ניתן פסק הבוררות (נ' 10 לתצהיר חסון). פסק הדין קבע שחסון המשיך להיות שותף ב- GVS. נקבע, שהוכח נוהג שעל פיו פעלה GVS, ולפיו נוכה רווח קבלני של %15%-25 עבור כל עבודה שהועברה לביצוע על ידי חשת וגומזוב. מאחר שחלק בלתי מבוטל של הוצאות GVS הוטלו על חשת וגומזוב, הרווח הקבלני על דרך האומדנא יעמוד על 15% מכל תקבולי עבודות התכנון, העומדים על סך כולל של 77,910 ₪ ומע"מ עד לסוף אוקטובר 2012. חלוקת הרווחים בוצעה בפסק הדין, כך שמר יטח שעזב את GVS במרץ 2012 זכה לחלקו ברווחי החברה בשיעור של 30% העומד על סך 10,800 ₪; חסון בשיעור 42.85% העומד על סך 28,756 ₪, ולרי בשיעור 42.85% העומד על סך 28,756 ₪, ואולגה בשיעור 14.3% העומד על סך 9,596 ₪. בנוסף לכך, נקבע כי אין בני הזוג גומזוב זכאים לתמורה נוספת עבור רווחי הביצוע שכן תמורתם שולמה להם באמצעות מכירת רכב שהיה חלק מציוד החברה בעבודות הביצוע. סך הכל נפסק לבני הזוג גומזוב בפועל סך של 38,352 ₪.  

13. במכתב מיום 2.1.14 פנה ב"כ התובעים לחשת בדרישה לתשלום הפרשי שכר לאולגה עבור ינואר 2013 – ספטמבר 2013 ועבור ולרי בעד מרץ 2013 – נובמבר 2013, זכויותיהם הסוציאליות עבור תקופה זו, ותשלום הודעה מוקדמת (נספח ג' לכתב התביעה). כמו כן, התבקשה חשת להמציא לתובעים מכתבי סיום העסקה. דרישות אלה לא נענו. לאור זאת, ביום 5.3.14 הגיש ולרי את תביעה שבפנינו על סך 186,228 ₪ עבור תקופת עבודתו מאוקטובר 2010 ועד פיטוריו בדצמבר 2013. ביום 5.3.14 הגישה אולגה תביעה כספית בהליך מהיר על סך 22,839 ₪. בהתאם להחלטת כב' סגן הנשיאה שמואל טננבוים מיום 22.5.14 אוחד הדיון בשתי התביעות.

 

14. דיון הוכחות יתקיים בפני מותב זה ביום 6.1.16. במהלכו, העידו התובעים עצמם וכן העידו לתובעת הגב' וורה קלושין, חברתה של אולגה ומר ולנטין לבריננקו, קרוב משפחתה של אולגה. מטעם חשת העידו מר חסון ומר רם. כמו כן, הוגש פרוטוקול הליך הבוררות (מוצג ת/1). לאחר דיון ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע.

 

15. בטרם נפנה לכך, ולמען שלמות התמונה, יצוין כי כיום מתנהל הליך בוררות נוסף בין הצדדים בנוגע לחלוקת רווחיה של GVS בנוגע לתקופה המאוחרת לאוקטובר 2012 (סעיף 85 לתצהיר חסון; סעיף 3 לסיכומי התביעה).

          דיון והכרעה   האם התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה?  

16. התובעים טוענים שהתקיימו יחסי עבודה בינם ובין חשת ממועד תחילת העסקתם בשנות ה-90, כשמשנת 2007 אולגה אף הועסקה בגומזוב. בגדרי תביעה זו התובעים עותרים להכיר בפועל בקיומם של יחסי עבודה בינם ובין חסון רק בנוגע לתקופת עבודתם האחרונה. בכל הנוגע לאולגה המדובר בתקופה שממרץ 2013 עד אוגוסט 2013, ובכל הנוגע לתקופת העסקתו של ולרי שהחל מאוקטובר 2010 עד דצמבר 2013.

  חשת טענה שמדובר ביחסים חוזיים המבוססים על שותפות עסקית, עת התובעים היו בעלי מניות בחברות השותפות עם חשת, וולרי אף רשום בנאמנות כבעל 50% ממניותיה, והתמורה שקיבלו אינה בגדר שכר עבודה אלא תמורה ששולמה בהסכמה וכפועל יוצא מרווחי החברות.  

17. הפסיקה הכירה בכך כי לצד יחסים הנובעים מחברות או ממעמד בתאגיד (בעל מניות או דירקטור), יכולה להתקיים מערכת של יחסי עבודה. התקיימותם של שני אלה במקביל מותנית בקביעה עובדתית בדבר קיומם של יחסים ברי-הפרדה בין הבעלות והשליטה בחברה לבין יחסי עבודה שבסיסם התקשרות חוזית שמטרתה העיקרית העומדת בפני עצמה היא ביצוע עבודה (דב"ע לד/3-60 עזבון בלה ורי נ' "לאורווי", פד"ע ו' 10 (20.9.74); ע"ע 242-09 ויוריטה נ' רז (31.5.12); ע"ע  457/05 גן האוז נ' מצליח (27.5.08)). בעניין גרוסקופף (עב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי נ' גרוסקופף, פד"ע לד, 97 (19.4.99) נקבעו מבחני עזר לאבחנה בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור ובעל מניות. כגון האם אלמלא עבד אותו אדם כ"עובד" היתה החברה חייבת להעסיק עובד אחר זולתו; האם החברה היתה מקום עבודתו היחיד; האם הוגדר כ"עובד" בחוזה עבודה; כיצד הוצהר אותו אדם בדו"חות החברה למוסד לביטוח לאומי; האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה; האם האדם אכן ביצע עבודה עבור החברה; האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של האדם כ"עובד"; והאם היה לתשלומים אופי של "שכר".

 

18. לאחר שבחנו את הראיות שבתיק וטיעוני הצדדים בהתאם המבחנים שבפסיקה לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי יש לראות באולגה וולרי עובדיה של חשת בתקופות הנדונות. קביעתנו זו נסמכת על הטעמים שיפורטו להלן:

  ראשית התובעים לא היו בעלי המניות והדירקטורים בפועל בחשת ובגומזוב. הרישום ברשם החברות נערך באופן רשמי בלבד, רק בשל היותם מהנדסים מורשים, ורק על מנת לאפשר לחשת וגומזוב לפעול ולזכות בפרויקטים עבור מוסדות שחייבו רישום של מהנדס כבעל מניות בחברה (ס' 12-13, 26 לתצהיר חסון; ע' 42, ש' 15, 28; ע' 43, ש'1, 25; ע' 44, ש' 1). אולגה וולרי נרשמו כבעלי המניות ודירקטורים בחשת ובגומזוב ממועד תחילת העסקתם בנאמנות בלבד עבור בני הזוג חסון ומכוח הסכמי נאמנות. אף מר חסון הודה כי אולגה וולרי נרשמו כבעלי מניות בחשת רק בנאמנות ובפועל לא היו בעלים (ע' 45, ש' 1; ס' 25 – 26 לתצהיר חסון);   שנית התובעים לא רכשו או היו בעלי זכויות כבעלים ולא היה להם כל חלק בפועל בבעלות בחשת ובגומזוב. ולרי ואולגה לא מימשו מעולם זכויות בעלים בחברות אלה הן טרם הקמתה של GVS והן לאחריה. כך ובין היתר, בהסכם 2007 צוין במפורש שולרי אינו זכאי לכל זכות מחשת בשל היותו רשום כבעל מניות ודירקטור כגון דיבדנדים (ס' 3.14, 11.3 להסכם 2007). אף כפי העולה מעדותו של חסון הבעלות בפועל בגומזוב הייתה של חסון (ס' 48 לתצהירו; ע' 45, ש' 8; ע' 174 לבוררות, ש' 15), והיא הייתה כפופה בכל לרבות הוצאותיה והכנסותיה, העסקה ופיטורים, לחשת (ס' 1 להסכם 2012; ע' 46, ש' 1). אולגה הבהירה בעדותה כי "גומזוב והנתבעת הן שתי חברות של שלמה, יש על זה חוזים וזה מוגדר חד-משמעית, החוזים מצורפים לתצהיר של שלמה, בגומזוב אין לי שום זכות, אני שכירה רגילה..." (ע' 24, ש' 18);   שלישית הסכמים לרכישת חשת וגומזוב נחתמו בין הזוג חסון, כבעליה השווים של מניות ג ומזוב המוחזקות על ידי אולגה בנאמנות בלבד, ובין דמטר. רם העיד שהתובעים הועסקו בחשת כמהנדסים בלבד, וולרי היה רשום כבעלים של 50% ממניות חשת באופן פורמלי ברשם החברות כשהוא מחזיק במניות אלה בנאמנות עבור חסון (ע' 38, ש' 20). בהליך הבוררות הוא אף אישר שידע שהבעלות על חשת וגומזוב היא של חסון (ע' 224 לבוררות, ש' 22). התובעים לא היו צד להסכמים עם דמטר, ולא היו זכאים במסגרת ההסכמים לרכישת חשת וגומזוב לכל תמורה בעד המכירה (ת/2; נספח נ10 לפרוטוקול הבוררות; ע' 34, ש' 11; ע' 38, ש' 10). אף מר חסון הודה שהסכמי המכר של חשת וגומזוב שנחתמו עם דמטר היו בין דמטר ובני הזוג חסון בלבד, והתמורה בעד המכירה הייתה על פיהם של האחרונים בלבד (ע' 45, ש' 1);   רביעית אף עצם הקמתה של GVS והיותם של התובעים בעלי מניות ושותפים בה אין בה כדי לשנות ממעמדם בחשת. כאמור, אדם יכול להיות עובד שכיר אצל מעסיק אחד ועצמאי בעסק משלו ככל שמוכח כי פעילותו במסגרת ההתקשרות הנדונה לא נעשתה במסגרת העסק העצמאי (ראו גם: תעא  56745-02-13 חברת החדשות הישראלית נ' צרפתי (14.2.16); ע"ע 1162/01 בן-חמו נ' המכון לפריון העבודה והייצור, פד"ע לח 433 (2002));   חמישית בין כל אחד מהתובעים וחשת לא נכרת הסכם עבודה כתוב אולם בפועל נוצרה ביניהם הסכם ברור ובלתי כתוב לפיו העמידו לרשות חשת את כוח עבודתם תמורת שכר עבודה. ההתקשרות בין הצדדים הייתה בהתבסס על השכלתם ומיומנותם של התובעים כמהנדסים והם הועסקו לשם כך בחשת (ס' 10-11, 15 לתצהיר חסון). בנוסף, בהוראות הסכמיות חיצוניות אחרות שבין הצדדים ניתן למצוא אינדיקציות נוספו ליחסי עבודה. כך, הסכם 2007 קובע שהתוספת בסך 1,500 ₪ המשולמת לולרי, מהנדס בחשת, בעד רישומו כבעליה ודירקטור חשת וחתימתו כמהנדס על פרויקטים, הינה תוספת נפרדת שאינה נוגעת למשכורת החודשית שאותה משלמת חשת לולרי "המוגנת בהתאם להסכמים הקיבוציים הקיימים" (ס' 11.7 להסכם 2007). בהסכם 2011 התבססו הסכמות הצדדים על כך שחשת העסיקה את אולגה כמהנדסת שכירה בשנים 1997- 2006, ועם סיום העסקתה שולמו לה מלוא זכויותיה על ידי חשת "לרבות פיצוי פיטורים וכספים שנצברו בקופות וקרנות במהלך שנות עבודתה" וכי נכון למועד אותו הסכם "אולגה הינה בעלת כל הזכויות הנגזרות מהיותה עובדת שכירה" בגומזוב (ההקדמה וסעיפים 5, 10 להסכם 2011). קביעות הסכמיות שכאהל מצאו ביטוי אף בהסכם 2012 (ההקדמה וסעיף 4.1 להסכם זה);   שישית התובעים השתכרו במהלך כל תקופת העסקתם בחשת ובגומזוב שכר עבודה קבוע בעד עבודתם כמהנדסים, ולא מכוח מעמד בעלי מניות או דירקטורים. בשנים 2010-2012 השתכרו התובעים כמהנדסים בחשת וגומזוב שכר יסוד בסך 7,000  - 8,000 ₪ נטו, ובהסכם 2012 נקבע ששכרם יעמוד על סך 13,000 ₪ נטו (ס' 50 ונספחים 7 לתצהיר חסון). אין המדובר בשכר עבודה גבוה שאינו ריאלי או שאינו על פי תמורה ראויה, אלא כזה המשקף תגמול בעל מניות או החזר עבור השקעות ורווחים. אומנם בנוסף למשכורתם החודשית, שולמה להם תמורה חודשית קבועה בעד היותם רשומים כבעלים ודירקטורים. ברם, אין המדובר במנגנון לחלוקת רווחים בין החברות או בתשלומים אותם מעבירה חברה מתוך עודפיה או רווחיה לבעליה כפירות השקעתם. המדובר בסכומים קבועים ששולמו לתובעים ללא קשר להתחייבויותיה של חשת, ושלא כנגד או בעד מימון או השתתפות בהפסדים מצדם בחברה (ע"ע 1304/02 אורן נ' עובדיה (15.5.06)).אולגה קיבלה תוספת לשכרה עבור רישומה כבעליה ב- 50% ממניות חשת "ללא שום קשר למחזור הכספי של החברה" (ס' 13 לתצהיר חסון). אף כשרישומה של אולגה כבעלים ודירקטור בחשת הועבר לולרי מכוח הסכם 2007, הוא לא היה זכאי לדיבידנד או כל זכות אחרת מלבד התוספת הקבועה בסך 1,500 ₪ ששולמה בעד השימוש בשמו עבור החברה (ס' 26 לתצהיר חסון; ע' 17, ש' 5; ס' 11 להסכם 2007). כמו כן, התוספת הקבועה ששולמה לאולגה עם רישומה כבעליה ומנהלה של גומזוב בסך 2,300 ₪ הייתה עבור השימוש בשמה, וחסון אף שילם לה הפרשי זכויות סוציאליות בשל היותה רשומה כבעלת השליטה בחברות (ס' 25 לתצהיר חסון; ע' 25, ש' 15; ע' 433, ש' 4; ס'24 לתצהיר חסון);   שביעית התובעים לא היו רשאים, ובפועל הם אף לא משכו סכומי כסף מהחברות. חסון עצמו הודה שהתובעים השתכרו שכר עבודה במהלך תקופות עבודתם השונות בחשת וגומזוב בנוסף להטבות שונות שקיבלו (סעיפים 50-51 לתצהירו). עוד הודה בחקירתו בנוגע לתקופת ההעסקה הנדונה שהתובעים "הם קיבלו את 'המשכורת' שלהם בתלושי השכר בהתאם ליכולות וביצועי החברה באותה התקופה" וכן "שהם קיבלו את התמורה שלהם בצורת תלוש משכורת. זו התשובה שלי, מה שהם נתנו בעבודה הם קיבלו תמורה בתלוש משכורת" (ע' 47, ש' 22; ע' 48, ש' 1, 16). ככל הנוגע לתקופה הנדונה, הרי שמר חסון הודה שבהסכם 2012 הוסדרו תנאי העסקתם של התובעים ולפיו שכרם בערכי נטו יעמוד על סך 13,000 ₪ (ס' 49 לתצהירו). אכן, במהלך התקופה הנדונה שכרם הופחת בשל מצבה הכלכלי של חשת בשיעורים משתנים ושולם לגרסתה על פי מצבה הכספי, אולם אף בתקופה זו אין המדובר בבעלים או מנהלי חברה הנוהגים מנהג בעלים ומושכים משכורות על פי רווחים;   שמינית אין מחלוקת על כך שהתובעים היו עובדים שכירים בחשת בתקופות הקודמות לתקופה הנדונה ובמשך תקופות משמעותיות. הם התקבלו בשנות ה- 90 לעבודה בחשת, ובידי חשת אין למעשה טענות ממשיות לפיהן לא היו עובדים שכירים בחשת ובגומזוב במהלך תקופות ממושכות אלה. חסון הודה בחקירתו שהתובעים הועסקו שניהם כשכירים בחשת החל מ- 1996 – 1997 במשך שנים רבות ואף הבהיר כי "עד 10/2012 היו... כשכירים בנתבעת ובחב' גומזוב בהתאמה" (ע' 46, ש' 15; ע' 47, ש' 14). התובעים התקבלו על ידו לעבודה כמהנדסים בשנות ה- 90 (סעיפים 10-11, 15-16 לתצהיר חסון). אף במסגרת הליך הבוררות שהתקיים בין הצדדים, חסון הודה כי "ולרי, ב-2011 היה שכיר אצלי בחברה.", והשתכר משכורת "גלובאלית מלאה" (ע' 89 לבוררות ש' 27; ע' 90 לבוררות, ש' 3). חסון טוען למעשה שהתובעים, שהיו מהנדסים שכירים בחשת מהשנים 1996- 1997, הפכו להיות שותפים בחשת באוקטובר 2012 מכוח הסכם 2012 (ע' 47, ש' 14; ע' 2, ש' 2). בסיכומיה אף חזרה חשת על טענה זו והטעימה כי בשנת 2012 חל שינוי מהותי במערכת היחסים בין הצדדים עת במסגרת הליכי המכירה של חשת "נחתם הסכם עסקי שלו היו התובעים צד" (ההדגשות אינן במקור – הערה שלנו; ס' 8 לסיכומי חשת). דינה של טענה זו להידחות. הסכמה לשותפות עסקית בין התובעים וחשת אינה באה לידי ביטוי בהסכם 2012 או בכל הסכם אחר. על פי עדותו של חסון עצמה הסכם 2012 נועד "להשיב לידי חשת את השליטה המלאה, כך שניתן יהיה לבצע את המכירה לאותו גורם שלישי", דהיינו, עסקת המכירה של חשת וגומזוב עם דמטר, שנחתמה אף היא בנובמבר 2012 (ס' 48 לתצהיר חסון; ע' 47, ש' 15; ע' 48, ש' 3).  מכל מקום, מתצהיר חסון לא עולה דבר קיומה של שותפות עסקית עם התובעים בחשת או כל פרטים אודותיה אלא כי במסגרתו דווקא נקבעו "עקרונות המלווים את תנאי העסקתם של התובעים שישתכרו שכר נטו בסך 13,000 ₪ ותחולת סעיף 14 לחוק פיצוי פיטורים על העסקתם (סעיפים 48-49 לתצהירו). חסון הודה שהתמורה לתובעים בהסכם זה הייתה "'המשכורת שלכם בתלושי השכר בהתאם ליכולות וביצועי החברה באותה התקופה" (ע' 48, ש' 1). כמו כן, בפועל לא חל כל שינוי בהעסקתם של התובעים שהמשיכו להשתכר משכורת חודשית בחשת, כשבהסכם 2012 דווקא עוגנו זכויותיהם לשכר עבודה ופיצוי פיטורים (ע' 48, ש' 22);   תשיעית חסון הוא שקבע את שיעור שכרם של התובעים, העניק להם בנוסף למשכורתם החודשית "הטבות ותקבולים נוספים מהנתבעת וממני" על פי שיקול דעתו (ס' 28- 31, 45, 51 לתצהירו); הוא שהחליט על ההפחתה שתחול בשכרם ממרץ 2013, ואף על ההפחתה הנוספת בשכר באוגוסט 2013 (ע' 50, ש' 1, 11); בוא שהחליט גם על ההפחתה בהיקף משרתם בשנת 2013 בהתאם לצורכי העבודה של חשת באותה עת (ע' 49, ש' 4, 11); חסון הוא שהודיע לולרי על הפסקת עבודתו בחשת בשנת 2008 ובשנת 2010 בשל מחסור בעבודה (ס' 43 ונספחים כ'- כא' לתצהיר ולרי), וכן הוא שהודיע לתובעים באוגוסט 2013 "שהצפי שלי שבסוף השנה הם לא יוכלו להמשיך לעבוד בחברה" ואף הודיע לולרי ש"באוגוסט אמרתי לו שבדצמבר הוא הולך, שכנראה לא תהיה עבודה ובאמת אמרתי לו שלום בדצמבר" (ע' 50, ש' 13, 23).   עשירית לדעתנו, העובדה שאולגה עברה להיות מועסקת בגומזוב בשנת 2007 אינה משנה לעצם מעמדה כעובדת שכירה בחשת בתקופה הנדונה. גומזוב פעלה מאותם משרדים בה פעלה חשת, התנהלה עם אותם גורמים ניהוליים, ובכלל זה חלקה אותה הנהלת חשבונות, ופעילותה ניזונה מאותם אפיקי מימון (ס' 19-22 לתצהיר חסון). עבודתה כמהנדסת שכירה בחשת הופסקה באותה שנה לטובת העסקה בגומזוב רק בשל הקמתה ורישומה של אולגה כבעלת המניות והדירקטורית בחברה, לאחר שולרי נרשם במקומה כבעל המניות ודירקטור בחשת (ס' 23-24 לתצהיר חסון). חסון העיד שעם הקמתה של גומזוב, הופסקה עבודתה של אולגה בחשת והיא החלה לקבל שכרה מגומזוב, והוא אף השלים את הפקדותיה בביטוח המנהלים עקב מעברה זה (ס' 24 לתצהיר). חסון אומנם הוא טען שאולגה  חזרה להיות מועסקת בחשת בשנת 2013 רק על מנת להבטיח זכאותה לדמי אבטלה ופיצויי פיטורים, זכויות שהיו עלולות להישלל ממנה כבעלת השליטה בגומזוב, אולם טענה ממשית השוללת קיומם של יחסי עבודה לא הועלתה על ידו (ס' 58- 59 לתצהירו). מכל מקום, ממרץ 2013 אולגה קיבלה את שכרה וזכויותיה מחשת כעובדת שכירה, ובכלל זה הובטחו זכויותיה בביטוח המנהלים, והונפקו לה תלושי שכר (ס' 58 – 59 לתצהיר חסון).   אחת עשרה התובעים השתכרו במהלך כל תקופת העסקתם שכר עבודה ששולם להם באמצעות תלושי שכר כעובדים שכירים. תלושי שכרם משקפים את הסכומים ששולמו להם בפועל. כמו כן, חשת ביצעה את הניכויים המחויבים עבור התובעים כשכירים עבור המוסד לביטוח לאומי, מס הכנסה ומס בריאות (ס' 47ג' לתצהיר ולרי; ס' 59ג' לתצהיר אולגה). בנוסף, חשת ביצעה ניכויים והפרשות עבור זכויותיהם של התובעים כעובדי החברה בקרן השתלמות וביטוח המנהלים (תגמולים ופיצויים) במהלך כל תקופות העסקתם (ס' 2 לתצהיריהם של התובעים; ס' 24, 59 לתצהיר חסון);   שתים עשרה היותם של התובעים שכירים בחשת ובגומזוב בא לידי ביטוי אף במתן זכויות כעובדים. הם היו זכאים לחופשה שנתית (ונערך מאזן חופשה), דמי מחלה, דמי הבראה ובפועל הם ניצלו זכויות אלה במהלך תקופות העסקתם (נ' 15 לתצהיר חסון). בהתאם למסמכים החודשיים שהונפקו עבור הנהלת החשבונות המשותפת של חשת וגומזוב, ולרי נמנה על רשימת עובדיה של חשת, ואולגה על רשימת עובדי גומזוב, ופורטו במסמכים חודשיים אלה תנאי העסקתם, לרבות שכרם, ניצול ימי חופשה, דמי הבראה, ביטוח מנהלים, קרן השתלמות וכיוצא באלה (נ' 12 לתצהיר חסון). באופן ספציפי וככל הנוגע לתקופה הנדונה, הרי שחסון הודה שבהסכם 2012 הוסדרו תנאי העסקתם של התובעים ולפיו שכרם בערכי נטו יעמוד על סך 13,000 ₪, ויחול על העסקתם סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים (ס' 49 לתצהיר חסון).   שלוש עשרה חשת סיפקה לכל אחד מהתובעים אמצעי עבודה כגון רכב צמוד, מחשבים וטלפון (ס' 47ד לתצהיר ולרי; ס' 59ד' לתצהיר אולגה). חסון אף אינו חולק על טענות התובעים ששולם להם החזר הוצאות במהלך תקופת עבודתם וזו אף עולה, בין היתר, מתלושי השכר;   ארבע עשרה סיום מערכת היחסים בין התובעים וחשת בתקופות קודמות מעידה על מעמדם כשכירים. חסון הוא זה שהחליט על סיום העסקתו של ולרי בשנת 2008 ואף ב- 2010 (ס' 43 לתצהיר ולרי; ע' 5, ש' 19). שתי תקופות העסקתו הקודמות הסתיימו בפיטוריו והוא קיבל מכתבי פיטורים מחשת, ומולאו עבורו הודעות מעסיק על פרישה מעבודה עבור החברה המבטחת, תוך שחרור כספי הפיצויים (נ' כ'- כ"ב לתצהיר ולרי). בעקבות סיום כל אחת משתי תקופות עבודתו הקודמות בחשת, ולרי היה זכאי לדמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי (ס' 30 לתצהיר מר חסון; נ' כ'- כ"ב לתצהיר ולרי; ע' 5, ש' 19). אף עם מעברה של אולגה בשנת 2007 מעבודתה בחשת לגומזוב הקפידו הצדדים להתייחס לזכויותיה כעובדת, והדגישו בהסכמות ביניהם שזכויותיה כעובדת בחשת שולמו במלואם (הסכם 2011). כמו כן, חשת מילאה עבורה טופס הודעת מעסיק על פרישה מעבודה והודיעה לחברה המבטחת על סיום העסקתה ביום 31.12.06 והעברת זכויותיה (נ' כ' לתצהיר אולגה). כמו כן, טרם מעברה של אולגה במרץ 2013 להעסקה בחשת, היא פדתה את ימי החופשה שנצברו לזכותה עד לאותו מועד בגומזוב, וכן מולא עבורה טופס הודעה על עזיבת מקום עבודה בחברה המבטחת (ס' 60 לתצהיר חסון; נ' כא' לתצהיר אולגה);   חמש עשרה אף נסיבות סיום העסקתם בחשת, בשנת 2013, מעידות על היותם עובדיה. חסון הודה שבאוגוסט 2013 הוא שהודיע לאולגה וולרי שהוא מפחית את שכרם ל- 8,000 ₪, ואף הודיע להם כי כפי הנראה עבודתם תסתיים בסוף אותה שנה והורה על פיטוריו של ולרי בסופה (ע' 50, ש' 13, 22). לאחר שאולגה החליטה להפסיק עבודתה בחברה, הוא נתן בידה מכתב פיטורים שכן "היא אמרה שהיא צריכה את המכתב פיטורים לצורך קבלת דמי אבטלה בביטוח לאומי" וכן מכתב שחרור כספי פיצויים" (ע' 50, ש' 25; ע' 51, ש' 1; נספח כב' לתצהיר אולגה). אם כי לטענתו הוא נתן לה שני מסמכים אלה "לאות רצון טוב ומערכת היחסים החיוביים בינינו נתתי להם את המסמך, את שני המכתבים, בלי שום קשר ליחסי עובד מעביד" (ע' 51, ש' 5). בתלושי ספטמבר ואוקטובר 2013, שולם לה פידיון חופשה ודמי הבראה (נ' 15 לתצהיר חסון). כמו כן, חסון הודה שנתן לולרי "אותו דבר כמו שנתתי לאולגה, מכתב פיטורים לאות רצון טוב ולא כמעביד" (ס' 12 ונספח ד' לתצהיר ולרי; ע' 51, ש' 9), ולמעשה אינו חולק על זכאותו לפיצוי הפיטורים הצבורים בביטוח המנהלים, מכוח סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים (ס' 100-101 לתצהיר חסון; ע' 51, ש' 11).   ולבסוף כפי העולה מעדות חסון, ואף מטענות חשת בסיכומיה, למעשה אין היא חולקת על כך שהתובעים היו עובדי חשת אלא שלשיטתה לא היה המדובר בעובדים "במובן הרגיל של המילה" או "עובדים שכירים 'רגילים'" (ס' 65, 68, 73 לתצהיר חסון). שכן, כך לשיטתה, התובעים נבדלו משאר העובדים במעמדם בחשת ושימשו "כשדרה ניהולית בכירה" ושותפים של חסון לעסקים וזכו להטבות ותקבולים שונים ולאמונו (ס' 68 – 72, 74 לתצהיר חסון). אולם בכך אין כדי לשנות מעצם מעמדם של התובעים כעובדי חשת.  

19. נוכח כל האמור לעיל, אנו קובעים כי במהלך התקופות הנדונות בתביעה זו אולגה וולרי היו עובדי חשת, ונעבור עתה לדון ברכיבי התביעה השונים.

  התביעה לתשלום הפרשי שכר  

20. ולרי טען בתביעתו שממרץ עד דצמבר 2013 חשת הפחיתה באופן משמעותי את שכרו, ומכאן תביעתו להפרשי שכר. אולגה טענה בתביעתה שבחלק מחודשי עבודתה ממרץ עד אוגוסט 2013 שולם לה שכר עבודה מופחת משמעותית (נ' א' (1-6) לתצהיר אולגה), מכאן תביעתה להפרשי שכר.

 

21. לאחר שבחנו את הראיות שבתיק, שוכנענו שהוכחה הסכמתם של התובעים להפחתה בשכרם במהלך התקופה שממרץ 2013 ועד סיום העסקתם, ומכאן שאין הם זכאים להפרשים הנטענים, וננמק.

  ראשית חסון הודה שבהסכם 2012 הוסכם בין הצדדים כי שכרם של התובעים יעמוד בערכי נטו על סך 13,000 ₪ (ס' 49 לתצהירו). איננו מקבלים את טענתו שלמעשה השכר נטו שהוסכם עם התובעים כלל שכר נטו בסך 7,000 ₪ - 8,000 ₪ "בצירוף כל הסכומים, ההטבות והתקבולים" הנטענים שקיבלו מחשת וגומזוב (ההדגשות במקור – הערה שלנו) (ס' 50 לתצהירו). כפי העולה מהנספחים להסכם 2012, הרי שלתובעים נערכה מעין סימולציית שכר עבור שכר נטו לעובד בסך 13,000 ₪ (נ' 6 לתצהיר חסון). כמו כן, בהתאם לתלושים עבור אוקטובר 2012 – פברואר 2013, אכן שכרו נטו של ולרי עמד על סך 13,000 ₪, וכפי העולה מנתוני הטבלה שבתצהיר חסון יש להניח שכך אף היה בעניינה של אולגה (ס' 83 ונספחים 15 לתצהיר חסון). ממרץ 2013, שכרו של ולרי הופחת בשיעורים משתנים. שכרו נטו בתקופה זו נע על בין 6,000 ₪ - 10,000 ₪ (נ' ב'(1-10) לתצהירו). אולגה טענה שממועד תחילת עבודתה בחשת היא לא קיבלה שכר ברוטו בסך 13,275 ₪, אלא פחות מכך (ס' 2-3 לתצהירה; ע' 22, ש' 1). על פי התלושים, שכרה בערכי ברוטו היה נמוך במרבית החודשים מהשכר הנטען על ידה, אם כי במרביתם עמד על סביבות 13,000 ₪, וכן היה נמוך מהשכר נטו הנטען על ידי חסון שעמד במרבית החודשים על סך 10,000 ₪ (נ' א'(1-6) לתצהירה; נספחים 15 לתצהיר חסון).   שנית חסון העיד שבשנת 2012 חשת נקלעה לקשיים כלכלים ולהפסדים בהיקפים של מאות אלפי שקלים (סעיף 56 ונספח 8 לתצהירו). בפגישות משותפות שנערכו בינו ובין התובעים הופחת שכרם "בהסכמה מלאה ובהחלטה משותפת" לנוכח המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה חשת, ובהמשך עבודתם בחשת אף הופסקה בסוף שנת 2013 (ההדגשות במקור – הערה שלנו) (ס' 57, 61, 81 לתצהירו). הוא הדגיש שהתובעים היו שותפיו העסקיים, ושימשו בתפקידי הנהלה בכירים, ועל כן היו מודעים היטב לבעיות הכלכליות בחשת, כמו גם למצבן של גומזוב ו-GVS (סעיף 81 לתצהירו);   שלישית וולרי הודה שממרץ 2013 הוא לא קיבל שכר מלא מחשת שכן "המצב הפיננסי היה פחות טוב" (ע' 14, ש' 21; ע' 15, ש' 1). וולרי הודה בחקירתו שחסון הודיע לאולגה ולו "בשיחה שהייתה במרץ שהוא אמר שאין אפשרות לשלם את כל הסכומים הוא הוריד במשכורת וגם המשכורות היו בהתאם למה שהוא שילם,..." בצד הבטחה נטענת שבעל פה שבסוף שנת 2013 "משלימים לנו את כל ההפרשים" (ע' 16, ש' 4, 7). ולרי הודה בהליך הבוררות כי "לקראת סוף שנת 2013 חב' חשת נקלעה לקשיים ונותרה כמעט ללא כל עובדים..."(ס' 28 לתצהירו בהליך הבוררות – נ' 9 לתצהיר חסון). ברם, לדעתנו דבר קיומה של הבטחה בעל-פה שכזו לא הוכח. חסון הכחיש שניתנה כזו, וטען כי הסכמה להשלמה לשכר התובעים בחשת הייתה חיצונית ליחסי העבודה. לגרסתו, הוסכם בין הצדדים תחילה כי חשת תישא בכל עלויות והוצאות GVS, כשהכנסות GVS ישמשו, בין היתר, גם לתשלום עבור "המשכורות והפערים שנוצרו". בפועל, התובעים, בניגוד למוסכם בין הצדדים, לא העבירו את ההכנסות המגיעות לחשת ולחסון מ- GVS. על רקע האמור, נפתח הליך הבוררות. פסק הבוררות קבע את זכאותם של כלל השותפים ב-GVS לרווחים בשיעור 15%, כשבפועל נפסק לטובת התובעים סך 38,352 ₪, וכן אושר במסגרתו שקיבלו תמורה נוספת בסך של 40,000 ₪ ממכירת רכב החברה. לשיטתו, בכל אלה יש כדי לכסות על אותם פערי שכר הנטענים בתביעה (ס' 82 - 91 לתצהירו). בחקירתו אישר שבאמצעות רווחיה של GVS תיכנן להשלים את שכר התובעים (ע' 54, ש' 23);   רביעית חסון טען בחקירתו שבצד ההודעה בדבר ההפחתה הצפויה בשכרם, הוא רק ציין בפניהם כי "במידה ויהיו רווחים בעתיד, כפי שהם פוצו בעבר כך הם יפוצו בהמשך בעתיד". חסון הבהיר שהתובעים קיבלו תוספת שונות לשכרם במהלך עבודתם (ע' 49, ש' 5, 18; סעיף 50 לתצהירו). על כן, הבטחה להשלמת פערי שכר לא ניתנה אלא רק "שבמידה ויהיו רווחים הם יפוצו כפי שפוצו בעבר" (ע' 49, ש' 24). נציין בעניין זה שהתובעים אכן הודו כי במהלך תקופת העסקתם הם קיבלו הטבות נוספות וחיצוניות לשכר עבודתם, והתמורה בין הצדדים חרגה מתשלום שכר עבודה בתלוש השכר בחשת בלבד (ע' 432, 456 – 459 להליך הבוררות; ע' 26- 27 לפרוטוקול);   חמישית ולרי הודה כי גם כשבפגישה מאוחרת, מאוגוסט 2013, חסון הודיע להם שהפרשי שכר לא ישולמו, הוא בחר שלא להתפטר. זאת, שכן הוא ואולגה לא היו מעוניינים להתפטר ביחד לאחר תקופת עבודה ממושכת. הוא טען, בין היתר, כי "היה לנו רכב אחד, חצי לאולגה וחצי לי, היה לנו 2 טלפונים, לכל אחד היה גם מחשב, ולעזוב גם באוגוסט גם אני  וגם אולגה, תקופה שלפני החגים? איפה נחפש עבודה לפני החגים? האם זה נוח להישאר בלי עבודה? לא...החלטנו לאחר שחשבנו שאולגה עוזבת ואני נשאר. מר חסון אמר שעובדים עד סוף 2013." (ע' 16, ש' 12). מעדותו זו של וולרי עולה ברורות שהוא היה מודע לכך שההפחתה בשכר לא תופסק, והפרשי שכר לא ישולמו, אולם משיקוליו הוא החליט להמשיך בעבודתו עד סוף שנת 2013. אף כשנשאל האם הסכים למעשה להפחתה בשכרו מאוגוסט 2013, השיב כי "לא הסכמתי. נשארתי מחוסר ברירה" ואף הודה כי "אני אמרתי שאני לא רוצה לעזוב את מקום העבודה, לא אמרתי שהסכמתי" (ע' 16, ש' 22);   שישית אולגה הודתה שהייתה מעורבת בניהול כספיה של חשת וידעה כי בשנת 2013 החברה נקלעה לקשיים. לטענתה, הקשיים נבעו מהתנהלות אנשי ההנהלה שהובילה לכך ש"לא היה נשאר כסף למשכורות" אם כי לטענתה "המשכורות שולמו חודש בחודשו, אני ובעלי לא קיבלנו משכורות מלאות, יתר העובדים קיבלו ולא נפגעו." (ע' 29, ש' 15). כשפנתה לחסון בעניין ההפחתה בשכרה ואף לסמנכ"ל חשת "הובטח לנו שמכיוון שהמצב הכלכלי לא מי יודע מה, אז כשנקבל את הכספים אנחנו נשלים" אולם בפועל משך שישה חודשים השלמת שכר לא בוצעה (ע' 22, ש' 12). באוגוסט 2013 כשהודע לה על הפחתה בשכר לסך של 8,000 ₪ נטו, היא הודיעה לחסון על אי הסכמתה (ס' 10 לתצהירה; ע' 22, ש' 14). כשנשאלה מדוע רק באוגוסט הודיעה על חוסר הסכמתה להפחתה, הבהירה כי במועד מוקדם לכך לא הייתה מעוניינת לסיים את העסקתה שכן "זה מקום עבודה של 17 שנים" (ע' 22, ש' 21). אולגה הודתה שהחליטה להמשיך בעבודתה בחברה על אף ששכרה ושכרו של וולרי נפגע בשנת 2013, מכוח הבטחה נטענת כי שכרם יושלם (ע' 30, ש' 1);   שביעית אולגה הודתה שמעולם לא הביעה הסתייגותה מהפגיעה בשכרה בכתב ואף לא פנתה בכתב לחסון ששהה באותה עת בחו"ל בטענה כי כל עובדי חשת מקבלים שכרם במלואו מלבדה ומלבד ולרי (ע' 30, ש' 4, 11). כמו כן, וולרי הודה לאורך כל חקירתו שלמעשה מעולם לא חלק על ההפחתה בשכרו. על אף שזו החלה כבר במרץ 2013, הוא לא פנה לחסון בדרישה להשלמת שכרו באפריל 2013 ואף לא בחודשים הבאים (ע' 15, ש' 24; ע' 16, ש' 1). לטענתו לא פנה בדרישה מעין זו שכן "לא באתי, מסיבה פשוטה כי הובטח לנו בעל פה, כשהיה נוח לו שבסוף שנת 2013 משלימים לנו את כל ההפרשים" (ע' 16, ש' 4). עוד הודה שלאורך כל התקופה שבה הופחת שכרו הוא לא שלח כל הודעה בכתב שבה הוא מביע חוסר הסכמתו לכך (ע' 17, ש' 13);   שמינית מעדויות הצדדים עולה בבירור שבמהלך שנת 2013 חל צמצום בהיקף עבודתה של חשת, וכי קיימת תשתית עובדתית לכך כי התובעים הועסקו בהיקף חלקי או מצומצם בחשת במהלך התקופה שבמחלוקת. חסון העיד בחקירתו שכאשר הודיע לתובעים על הצורך בהפחתה בשכרם, הובהר והדבר היה ידוע להם, כי בשל מצבה של חשת אין עבודה בחברה המצדיקה העסקה במשרה מלאה (ע' 49, ש' 4). הוא אף הודיע להם באוגוסט 2013, שכפי הנראה לא תהיה עוד עבודה בחשת ועל כן עבודתם תסתיים בסוף השנה (ע' 50, ש' 23; ע' 87 לבוררות, ש' 15);   תשיעית ולרי הודה שבשנת 2013, חשת הייתה מצויה בקשיים ועבודה "הייתה אבל לא הרבה" (ע' 10, ש' 2). כמו כן העיד כי "הנתבעת היתה בקשיים עם פרויקטים חדשים...היתה עבודה אבל לא בכמויות גדולות" (ע' 11, ש' 23). עוד העיד שבשנת 2013 הוא ביצע פרויקטים עבור חשת גומזוב ו-GVS, וחילק זמנו בין שלושת חברות אלה ולא באופן בלעדי עבור חשת. כן הודה כי "בדקתי את כל הדואר הנכנס של כל החברות...עזרתי למהנדסים ובדקתי מה הם עשו וככה וככה. אני לא יכול להגיד מה עשיתי כל שעה" (ע' 7, ש' 11). בשנת 2013 הוא ביצע פרויקטים עבור שלושת החברות השונות וחילק זמנו בין שלושתן במעמדו כשותף ב – GVS (ע' 8, ש' 20; ע' 9, ש' 1). ולרי העיד בהליך הבוררות "שעבדתי בשביל שלושת החברות", כשהעבודה בוצעה בפועל באותו מקום בו ישבו שלושת חברות אלה (ע' 331, ש' 1). בכלל זה בדיקת דואר נכנס בוצעה על ידו באופן יומיומי ושגרתי עבור שלושת החברות, וכן עבודות התכנון היו עבורן, ובפועל לא ניתן לפצל את זמן העבודה שהקדיש עבור כל אחת (ע' 331, ש' 17; ע' 332, ש' 1). ולרי הבהיר כי "אם לקחת בחשבון זמן...אי אפשר להפריד...רוב הזמן העבודה שלי ביצעתי בו זמנית 2 כובעים...אי אפשר להפריד בפועל את השעות" (ע' 14, ש' 11; ע' 334 לבוררות, ש' 20);   עשירית למעשה, עולה מעדותו שהוא הקדיש זמן עבודה משמעותי ורב ל- GVS (ע' 8, ש' 14; ע' 9, ש' 3). בשנת 2013, הקדיש 50% מזמן עבודתו עבור GVS (ע' 333, ש' 13). ולרי אומנם ביקש לסייג את עדותו זו ולהבהיר כי המדובר היה "בזמן התכנון" עליו הייתה אמונה חשת, ועבודה שהושקעה למעשה על ידו "בתור מהנדס של חברת קבלנות של גי.וי.אס." (ע' 9, ש' 13; ע' 17, ש' 20). אולם אנו שוכנענו כי הקדיש זמן בשיעור כמעין זה לעבודה בפועל עבור GVS ולא באמצעות חשת בתקופה האמורה. ועוד, ולרי הודה בהליך הבוררות כי תרם רבות מזמנו ל- GVS ובכלל זה גייס אליה לקוחות רבים, עמד בקשר עם לקוחותיה ושימש מנהלה, כשלאחר הודעות העזיבה של מר יטח וחסון באוקטובר 2012, הוא גייס באופן עצמאי פרויקטים חדשים עבורה ובכלל זה זכתה בפרויקט מבט לנגב (ס' 8-14, 24 לתצהירו בהליך הבוררות – נ' 9 לתצהיר חסון). כמו כן, ולרי מסר בעדותו זו כי בשל הקשיים אליהם נקלעה חשת לקראת סוף שנת 2013 היא נותרה כמעט ללא עובדים, על אף שהיה נכון להמשיך להעניק שירות ללקוחות קיימים ובכלל זה הוא ואולגה נדרשו לרכישת ציוד וקליטת כוח אדם (ס' 28 לתצהיר האמור ולתצהיר אולגה בהליך הבוררות). ולרי הבהיר שהוא שניהל בלעדית את GVS, בעזרתה של אולגה, בעוד חסון ואף חשת לא לקחו חלק בכך (ס'48-49 לתצהיר האמור ולתצהיר אולגה בהליך הבוררות). אף בחקירתו בהליך זה העיד כי במסגרת עבודתו כשותף ב- GVS הוא ניגש למכרזים, נפגש עם לקוחות, נפגש עם מהנדסים, ולמעשה זמן עבודה משמעותי הושקע על ידו עבורה (ע' 14, ש' 1);   אחת עשרה לא שוכנענו בטענת ולרי שאת עבודתו כשותף ב- GVS "שזה בעצם ניהול עשיתי בזמן החופשי שלי וזה לא סותר את הכתוב בבוררות" (ע' 13, ש' 14). כשנשאל מפורשות על היקף השעות הממוצע שהשקיע כשותף ב- GVS התחמק ממתן תשובה (ע' 13, ש' 21). הוא לא יכול היה להעיד על פרויקטים ספציפיים שביצעה חשת בשנת 2013, אולם אישר כי ביצעה את פרויקט מבט לנגב עבור GVS וכן פרויקט המספנה עבור חיל הים (ע' 10, ש' 6; ע' 15, ש' 2; ע' 170 לבוררות, ש' 7). בפרויקט המספנה הוא הקדיש לטענתו "לפחות יום בשבוע" במהלך כמעט כל שנת 2013 (ע' 10, ש' 16), אולם עדותו כי הוא ואולגה עבדו כמהנדסים שכירים בחשת בפרויקט מבט לנגב שבוצע על ידי ידה כקבלן משנה עבור GVS, נסתרה. זאת, שכן ולרי ואולגה לא נכללו ברשימת עובדי חשת שהועסקו בפרויקט מבט לנגב, ולא שוכנענו בטענתו כי לא צוינו במסמך זה מאחר ש"המשכורת שלי ושל אולגה היתה גלובאלית" (ס' 31 לנספח 9 לתצהיר חסון; ע' 11, ש' 6). כמו כן, אולגה העידה כי בשנת 2013 היא אומנם ביצעה פרויקטים בחשת, אולם "ממרץ עד אוגוסט לא עבדתי עבור מבט לנגב" (ע' 27, ש' 25; ע' 28, ש' 1), ולא לקחה חלק בתכנון של מבט לנגב עד ספטמבר 2013 (ע' 428 לבוררות, ש' 3);   ולבסוף ולרי הודה שלא ניתן להפריד מבחינת השקעת כוח אדם בין עבודתו בחשת לבין עבודתו כשותף ב – GVS, וכלשונו, "אם לקחת בחשבון זמן...אי אפשר להפריד...רוב הזמן העבודה שלי ביצעתי בו זמנית 2 כובעים, כובע אחד שותף בגי.וי.אס. וכובע שני כמהנדס ראשי בנתבעת שהיתה מבצעת עבודות גם עבור גי.וי.אס. אי אפשר להפריד בפועל את השעות." (ע' 14, ש' 13). אנו סבורים כי נוכח מצבה של חשת בתקופה הנדונה, יש לקבל טענתה כי התובעים לא הועסקו במשרה מלאה והשקיעו זמן משמעותי וניכר ב– GVS , שבה היו שותפים וזכאים לרווחים מתוקף מעמדם זה (ס' 17- 20 , 26 לסיכומי חשת).  נוסיף שאולגה העידה בחקירתה שלא עבדה משרה מלאה או בכלל רק בחשת (ע' 21, ש' 11), כשבשנת 2013 "היו לי 10 שעות בגי וי אס." (ע' 23, ש' 20; ע' 24, ש' 22; ע' 32, ש' 12). עבודה בפרויקטים היא ביצעה אף בגומזוב, שלשיטתה הייתה למעשה אותה חברה בבעלות חסון (ע' 24, ש' 12). מכל מקום, אולגה הודתה כי התעסקה בניהול הכספי של חשת, גומזוב ו- GVS  (ע' 24, ש' 10; ע' 28, ש' 18). אולגה מסרה בהליך הבוררות כי ניהלה את החשבונות בחשת, גומזוב  וב – GVS  (ע' 427, ש' 1).  

22. נוכח האמור, שוכנענו כי התובעים נתנו הסכמתם להפחתה שחלה בשכרם ממרץ 2013. לאור זאת, אנו דוחים את תביעתם להפרשי שכר.

  התביעות להפרשי ביטוח מנהלים  

23. רכיב תביעה זה הינו נגזרת מהתביעה לתשלום הפרשי שכר (סעיפים 39, 59 לסיכומי התובעים), ומשכך אף דינו להידחות.

        התביעות לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות  

24. כאן יש להבחין בין אולגה לולרי. במקרה של אולגה, רכיב התביעה הינו אף הוא נגזרת של תביעתה להפרשי שכר, ומכאן שדינו להידחות. אשר לולרי, אותו חלק מרכיב תביעתו זה המתייחס לחודשים מרץ עד אוגוסט 2013 אף היא נגזרת של תביעתו להפרשי שכר, ומכאן שדינו להידחות גם כאן. באשר לרכיב תביעה זה ככל שהוא מתייחס לספטמבר עד דצמבר 2013, הרי שולרי העיד כי חשת לא העבירה כל הפרשות לקרן ההשתלמות במהלך תקופה זו, לרבות בעד השכר ששולם לו בפועל. זאת, על אף שבפועל נוכה חלק העובד עבור קרן ההשתלמות משכרו, וביצוע ניכויים והפרשות לקרן השתלמות דווחו בתלושי שכרו (סעיף 22 לתצהירו).

  על פי הפסיקה, אין די בהצגת נתונים מתלושי שכר בנוגע לביצוע הפרשות סוציאליות אלא "כלל הראיה הטובה ביותר דורש הצגת אישור מקרן הפנסיה על העברת הכספים, או כל מסמך אחר המעיד על תשלומם" (ברע 29175-07-12 ניצנים חברה לאבטחה נ' פנטה (14.11.12)). חשת לא הציגה כל ראייה שכזו בדבר ביצוע הפרשות עבור קרן ההשתלמות של התובע בגין עד דצמבר 2013. מלבד עדותו של חסון לפיה מבירור שערך עם רואה החשבון "הובהר לי כי כל הכספים בגין רכיב זה הופקדו בקרן ההשתלמות של התובע" אולם הדבר אינו ידוע לו מכוח ידיעה אישית" (ס/ 95 לתצהירו; ע' 56, ש' 6, 15). בעניין זה אין לקבל הטענה שמאחר שהתובעים החליפו סוכן ביטוח קיימת הצדקה לאי הגשת ראייה בנוגע לביצוע והעברה בפועל של הפרשות המעסיק והעובד לקרן ההשתלמות (סעיף 96 לתצהיר חסון). משכך, אין לנו אלא לקבוע כי הפרשות לקרן ההשתלמות לא בוצעו עבור תקופה זו.   על פי נתוני השתכרותו בפועל של ולרי, שכרו הכולל בתקופה הנדונה עמד על 43,768 ₪ (נ' ב', ז' לתצהיר ולרי). חשת לא סתרה את טענותיו  שיעור ההפרשות הכולל עבור קרן ההשתלמות (חלק העובד והמעסיק) עומד על 10%. מעיון בתלושי השכר, עולה שחשת אכן ביצעה משכרו של ולרי במסגרת ניכויי חובה וגמל ניכויים שיעור 2.5% משכרו ברוטו כחלק העובד עבור קרן השתלמות (רכיב שכונה "כנרת"). לאחר סיום יחסי העבודה, ולרי זכאי ל פיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות לקרן ההשתלמות, ובכלל זה השבת ניכויי שכר עבור חלק העובד בהפרשות לקרן השתלמות, שלא הועברו ליעדם, בסך כולל של 4,377 ₪ (לפי החישוב: 43,768 ₪ * 10%).   חופשה שנתית  

25. התובע עתר לתשלום פידיון 5.4 ימי חופשה בערך יום חופשה בסך 893.86 ₪ ובסך הכל תביעתו מסתכמת לסך 4,826.8 ₪. לטענתו היה זכאי על פי תנאי העסקתו בחשת למכסה שנתית של 20 ימי חופשה ובמהלך שנת עבודתו האחרונה ניצל רק 14.5 ימי חופשה. חשת אינה חולקת כל כך שפדיון חופשה שנתית לא בוצע לתובע במועד סיום עבודתו, אולם לטענתה הוא זכאי לפידיון 3.4 ימי חופשה בלבד, כפי המצוין במאזן ימי החופשה בתלוש שכרו האחרון (ס' 104 לתצהיר חסון).

  הנטל להוכיח ניצול ימי חופשה בפועל ושיעורם מוטל על המעסיק המחויב בניהול פנקס חופשה שנתית. בעניין זה, המעסיקה הגישה רק תלושי שכר עבור השנים 2012 – 2013 ואף דוחות ריכוז תלושים (נספחים 14-15 לתצהיר חסון). כפי העולה מתלושי השכר, המעסיקה ערכה מאזן ימי חופשה, במסגרתו נצברו לזכות התובע מדי חודש ימי חופשה והוא ניצל במהלך עבודתו ימי חופשה. בתלוש השכר אומנם לא צוין תשלום דמי חופשה כנגד ניצול ימי חופשה אולם בפועל השכר החודשי לא נגרע ונותר קבוע גם במהלך חודשים בהם נוצלו ימי חופשה, כך שהמדובר בימי חופשה בשכר.   הפסיקה קבעה כי בנסיבות בהן העובד מבקש להסתמך על רישומי תלושי השכר בנוגע למאזן ימי החופשה, תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי היקף החופשה הנצברת עולה בקנה אחד עם טענת התובע לזכאותו ל-20 ימי חופשה בשנה, שכן מדי חודש נצברו לזכותו 1.67 ימי חופשה. אולם, בעוד שבמאי 2013 עמדה יתרת התובע על 11.22 ימי חופשה, הרי שביוני 2013 עמדה היתרה על 4.39 מבלי שצוין במאזן שבתלוש ניצול ימי חופשה באותם חודשים. רק בספטמבר 2013 צוין ניצול 3.5 ימי חופשה ובאוקטובר ניצול 11 ימי חופשה, בעוד שבדוח ריכוז תלושים צוין רק כי התובע ניצל 3.5 ימי חופשה בספטמבר 2013, ו-11 ימי חופשה באוקטובר 2013, ובסך הכל  14.5 ימי חופשה (נספחים 15 לתצהיר חסון).   נוכח האמור, אנו קובעים כי מאחר שיתרת ימי החופשה על פי תלוש ינואר 2013 עמדה על 2.87, ונצברו לזכות ולרי ימי חופשה בהיקף חודשי של 1.67, כשעל פי תלושי השכר ודוח ריכוז תלושים עבור 2013, דווח על ניצול של 14.5 ימי חופשה בלבד, אנו מקבלים את תביעתו לפידיון 5.4 ימי חופשה.  

27. באשר לערך יום חופשה, הרי שהתובע היה עובד במשכורת. דמי החופשה להם היה זכאי יקבעו לפי שכר העבודה שהיה מקבל בעד אותו פרק זמן לולא יצא לחופשה. בהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית, הרי שלאחר סיום יחסי העבודה, ולרי זכאי לפדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו אילו יצא לחופשה במועד סיום עבודתו. עם זאת, הפסיקה קבעה כי אין  לראות בשכר לאחר הפחתה זמנית כשכר הרגיל לעניין פדיון החופשה המתייחס לכל תקופת העבודה. לפיכך, יש לערוך את תחשיב פדיון החופשה לפי השכר שהיה לפני ההפחתה (ע"ע 442/08 צברי נ' טלירן.

  במהלך שנת 2013 שכרו של התובע לא היה קבוע בשל הפחתות בשכרו, וממילא שכר זה השתנה שכן היה מגולם על ידי חשת, כך שיותאם לערכי נטו מוסכמים בתלוש. משכך, אנו סבורים כי הדרך הראויה לקבוע את ערך יום החופשה לפידיון במועד סיום העבודה עבור ימי החופשה, שבעיקרם נצברו במהלך שנה זו, יהא על דרך ממוצע השכר החודשי בערכי ברוטו של התובע בשנת 2013. שכר זה עמד בערכי ברוטו על סך 12,053 ₪. בהיעדר טענה אחרת, יש לראות בולרי כמי שהועסק בשבוע עבודה בן חמישה ימים. משכך, ערך יום חופשה יחושב לפי 22 ימי חופשה רעיוניים בסך 548 ₪. על כן, ולרי זכאי לפדיון חופשה בסך 2,959 ₪ (לפי החישוב: 22* 548 ₪).   באשר לתביעה לפסיקת פיצויי הלנה עבור סכום הפדיון שלא שולמו במועדו, הרי שפדיון חופשה במועד סיום יחסי העבודה, בשונה מדמי חופשה המשולמים במהלך תקופת העבודה, אינו בגדר שכר מולן ואינו נושא פיצויי הלנה (דב"ע לה/3-21 פולקה נ' פרוינדליך , פד"ע ו (1) 241  (1975)).         פיצויי פיטורים  

28. אין חולק בין הצדדים על עצם זכאותו של ולרי לפיצויי פיטורים. חסון אישר מפורשות בחקירתו כי פיטר את ולרי עת "באוגוסט אמרתי לו שבדצמבר הוא הולך, שכנראה לא תהיה עבודה ובאמת אמרתי לו שלום בדצמבר" ואף ניתן לו על ידו מכתב פיטורים (ע' 50, ש' 13, 23). כבר בכתב ההגנה חשת הסכימה ליתן בידי התובע טופס 161 לצורך שחרור כספי הפיצויים הצבורים בקופה המבטחת (ס' 41 לכתב ההגנה). עם זאת, לטענת חסון על תנאי ההעסקה חלה הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, ובהינתן זאת, זכאותו של התובע לתשלום פיצוי פיטורים מתמצית בשחרור הכספים הצבורים בקופת הפיצויים (ס' 100-101 לתצהירו).

 

29. כידוע, הנטל הוא על המעסיק להוכיח כי עובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים מהטעם שהתמלאו התנאים שבסעיף 14. כמו כן, נקבע כי התשלומים לקרן יבואו במקום פיצויי פיטורים, כהוראת סעיף 14, רק שעה שההפרשות לקרן היו כדין (ע"ע 616/07 אליאנס נ' גונדבי (21.12.08)). בסעיף 9 לצו ההרחבה לפנסיה חובה, נקבע שמעסיק המבצע הפרשות ברכיב הפיצויים רשאי לשלם את השלמת פיצויי הפיטורים עד ל- 8.33% מרכיבי השכר בעדם מבוצעות הפרשות לגמל, ועליו להודיע בהודעה בכתב לקופה עם העתק לעובד, כך שכספי השלמת פיצויי הפיטורים יבואו "במקום פיצוי פיטורים" בהתאם לסעיף 14. עוד נקבע שמעסיק שלא העביר תשלומי השלמת פיצויי פיטורים באופן שוטף כאמור ישלם לעובד הזכאי להם השלמת פיצוי פיטורים בהתאם להוראות חוק פיצוי פיטורים עבור התקופה, השכר והרכיבים בעדם לא הועברו.

 

30. חשת טענה לתחולתו של סעיף 14 והסתמכה על מסמך "הסכם עפ"י סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים" המצורף כנספח להסכם 2012 (נספח 6 לתצהיר חסון). חסון העיד שבמהלך תקופת עבודתו של ולרי מיום 26.10.10 עד ליום 31.12.13 הופרשו בעדו סכומים בשיעור של 8.33% לקופת הפיצויים בביטוח המנהלים (ס' 98- 99 לתצהירו). עוד הוסיף כי על פי בירור שערך עם סוכן הביטוח, הרי שנכון ליום 18.5.14, נצבר לזכות התובע בקופת הפיצויים סך של 38,218 ₪ (ס' 98-102 לתצהיר חסון). ולרי, מצידו, לא הכחיש תחולת סעיף 14 מכוח הסכם 2012 או בכלל על תנאי העסקתו. ולרי ואולגה אף הודו כי תנאי העסקתם בחשת כללו הפקדות המעסיק ברכיב הפיצויים בביטוח מנהלים בשיעור של 8.33% (ס' 2,6 לתצהיר ולרי; ס' 2,5 לתצהיר אולגה). כפי העולה מהראיות, ואף לא נטען על ידי התובעים אחרת, הרי שגם בנוגע לתקופות העסקתו הקודמות של ולרי שהסתיימו על ידי חשת בפיטוריו, שוחררו לזכותו רק כספי הפיצויים הצבורים בביטוח המנהלים (ס' 43ב' ונספח כב' לתצהיר ולרי; ס' 41 לסיכומי התובעים), וכך אף היה בעניינה של אולגה (ס' 54 ונספחים כ'- כא' לתצהיר אולגה).

  כמו כן, בפועל ולרי לא חלק על טענותיו העובדתיות של חסון בתצהירו בנוגע לביצוע הפרשות המעסיק ברכיב הפיצויים בשיעור של 8.33% הבאים על פי הסכמת הצדדים בהסכם 2012 במקום 100% פיצויי הפיטורים של העובד, והמסתכמים נכון ליום 18.5.14 לסך של 38,218 ₪ (ס' 98-102 לתצהיר חסון). חסון אף לא נחקר על כך (ע' 51, ש' 1). כמו כן, ולרי מלכתחילה תבע תשלום השלמת הפרשות לביטוח מנהלים רק עבור התקופה שבה הופחת שכרו (מרץ עד דצמבר 2013) ובהתאם לשכר ברוטו הנטען על ידו עבור תקופה זו (ס/ 28 לכתב התביעה), ולא טען כי לא שולמו מלוא ההפרשות המחויבות בשיעור 8.33% בביטוח המנהלים משכרו בפועל, על מנת לעמוד בתנאי החלת סעיף 14.  

31. נוכח כל האמור, אנו קובעים שחלה על העסקת ולרי הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. משכך, הוא זכאי רק לשחרור מלוא הסכומים שנצברו עבורו במהלך תקופת עבודתו בחשת ברכיב הפיצויים.

  החזר הוצאות  

32. ולרי טען כי במשך תקופת עבודתו חשת שילמה לו החזר הוצאות בעין שנגרמו לו לשם ביצוע עבודתו. על פי נוהלי חשת הוא הגיש דיווח הוצאות בעין, כגון הוצאות דלק וכלכלה, וזו שילמה לו אותן באמצעות העברה בנקאית. התובע הגיש תדפיס חשבון בנק עבור יוני ואוגוסט 2013 ולפיו שולם לו בהתאמה החזר הוצאות בסכומים של 18,762 ₪ ושל 12,853 ₪. התובע טען כי על פי תחשיב חלקי שאותו ערך המסתמך על תדפיס פירוט עסקאות נותרה חשת חייבת לו הוצאות – בעיקר הוצאות נסיעה, חנייה ותדלוק – בסך 3,782 ₪ עבור נובמבר ודצמבר 2013. חשת הכחישה את עצם זכאותו להחזר הוצאות.

ולרי העיד בתצהירו שחשת השיבה לו החזר הוצאות בעין על סמך דוחות שהגיש באמצעות העברה בנקאית במהלך תקופת עבודתו, והסתמך בעניין זה על תדפיסי בנק לפיהם התשלומים בוצעו מהקופה הקטנה (ס' 37-38 ונספחים יד' לתצהירו). עדותו זו לא נסתרה ולזאת נוסיף שחסון עצמו מסר בתצהירו בעניין זה כי ולרי ואולגה "קיבלו לידיהם סכומי כסף משמעותיים וגבוהים במיוחד לאורך כל התקופה" הן באמצעות תלושי השכר והן באמצעות קופה קטנה" והיא שילמה לו מלוא הוצאותיו ואף למעלה מכך (ס' 107- 108). מכאן, שלא זו בלבד שחשת אינה חולקת על זכאותו העקרונית של ולרי להחזר הוצאות, אלא שהיא אף מודה כי נהגה לשלם הוצאותיו. מעיון בתלושי שכרו החלקיים של התובע לשנים 2010- 2012 מעלה כי שולם לתובע בדצמבר 2010 רכיב "נסיעות" בסך 1,000 ₪; בינואר 2012 רכיב "רכב קב' 2" בסך 2,870 ₪; וביוני 2012 רכיב "רכב קב' 2" בסך 2,870 ₪ (נספחים 7 לתצהיר חסון). יצוין כי בתלושי השכר עבור 2013 לא מצוין כל תשלום עבור החזר הוצאות נסיעה לו זכאי העובד על פי צו ההרחבה הכללי במשק, כשולרי הפנה בעניין זה להחזר הוצאות שבוצע ביוני ובאוגוסט 2013.   בשים לב לשיעור הסכומים ששולמו לתובע בשנת 2013, שחשת אינה חולקת ששולמו עבור הוצאות בעין, וכן לשיעור החזר ההוצאות ששולם על פי תלושי השכר הקיימים, אנו מקבלים התביעה להחזר הוצאות עבור נובמבר 2013 – דצמבר 2013 בסך 3,782 ₪. יצוין כי תדפיס פירוט העסקאות עליו מבקש ולרי להסתמך מתייחס על פניו ברובו לעסקאות שבוצעו כטענתו עבור צורכי דלק וחנייה, וממילא ולרי לא נחקר עליו בעדותו (נ' טו' לתצהיר ולרי).   נוכח האמור, על הנתבעת לשלם לולרי החזר הוצאות בעין עבור החודשים נובמבר 2013 – דצמבר 2013 בסך 3,782 ₪.   סוף דבר  

33. תביעתו של ולרי מתקבלת באופן חלקי. על חשת לשלם לולרי את הסכומים הבאים:

  א.       פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך 4,377 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.13.   ב.       פידיון חופשה שנתית בסך 2,959 ₪ והחזר הוצאות בסך 3,782 ₪, שני הסכומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.14.   ג.        בנוסף לכך, חשת תמציא לתובע מכתב שחרור המעביר את רכיב הפיצויים על שמו במלואו וזו תוך 30 יום.   תביעתה של אולגה נידחת על כל רכיביה.   בנסיבות, ובשים לב במיוחד לכך שתביעתו של ולרי התקבלה בחלקה הקטן בלבד, ותביעתה של אולגה נדחתה במלואה, כל צד יישא בהוצאותיו.   על פסק דין זה רשאי כל צד להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת לא יאוחר מ- 30 יום ממועד קבלתו.     ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשע"ו, (04 אפריל 2016), בהעדר הצדדים.

גב' שושנה סוזן סמק, נציגת ציבור עובדים		דורי ספיבק, שופט אב"ד		גב' שרה אבן, נציגת ציבור מעסיקים