אמפורה לא טענה בשום שלב כי זכות היוצרים בתכנון המבנה הוענקה לגרסו ומכאן שחל הכלל לפיו הייתה היא, במעמדה כמזמינת העבודה, בעלת זכויות היוצרים בתכנון שסיפק האדריכל האיטלקי (זאת, בהנחה כי עסקינן בתכנון שעשוי להיחשב מושא לזכות יוצרים). זאת ועוד, אמפורה לא מנעה את מעורבות התובעת בתכנון מבנה היקב – בין מלכתחילה, בעת שנכרת הסכם התכנון בין חברת מקורה לבין התובעת, ובין בדיעבד, לאחר שהוגשו תכניות התובעת והוחל בתהליך הוצאת היתר בניה על-יסודן. כך עלה בבירור מעדותו של ביאר לפני. מכוח תפקידו בחברת אמפורה הבין ביאר כי ההתקשרות עם אדריכל מקומי נדרשה לשם התאמת התכנון האיטקלי למיקום ולקרקע הספציפיים ולחוקי התכנון והבניה בישראל [סע' 18 ו-44 ל-נ/12]. היה אפוא נהיר שעל האדריכל המקומי יוטל תפקיד שכרוך מניה וביה בעריכת שינויים בהיקף כזה או אחר בתכניותיו של האדריכל האיטלקי. אמפורה לא מצאה לנכון להגביל את עבודתו של האדריכל המקומי מטעמים הקשורים בזכות יוצרים בתכנון האיטלקי ולא העלתה כל טענה בעניין זה, בין בזמן אמת ובין בהליך דנן.
בהתייחס לשלב בו נשכרו שירותיה של התובעת על-ידי חברת מקורה אמר ביאר כך: "אני זוכר שדיברנו עם שני מועמדים שלא עמדו על הפרק, ואחר כך גיא לקח את המושכות ובחר בתובעת ואני לא ראיתי אותה ולא פגשתי אותה. לא ידעתי מי זו. לא היה גם טענה נגדה. גיא מתוך זה שהיה אמור לעשות את כל העבודה, את כל הבניה, לקח אדם שהוא הסתדר איתו" [עמ' 126 ש' 24-21]. וכן: "השיקול שלי היה לתת לגיא רילוב לעשות מה שהוא מבין כי הוא הולך לעבוד ולהסתדר עם אותה פונקציה ולכן לא התערבנו לא באדריכל ולא בקבלן ולא בשרטט ולא בצבעי ולא בשום דבר" [עמ' 127 ש' 23-22; ר' גם בעמ' 128 ש' 8-4, 25-23]. נובע מכך שביאר ידע על דבר קיומה של מתכננת ישראלית וכי בניגוד לנטען בתצהירו לא היו לחברת אמפורה טענות נגד התובעת. ביאר אישר שדבר הבחירה בתובעת לתפקיד דווח לו על-ידי רילוב מבלי שלאמפורה היה מעמד להתערב בתהליך הבחירה [עמ' 127 ש' 29-26]. גם בדיעבד, לאחר שהוכנו והוגשו תכניות התובעת, לא הביעה אמפורה כל עמדה נגדן, בין מטעמים שבזכויות יוצרים בתכנון האיטלקי ובין מסיבה אחרת; ביאר אישר שאמפורה לא הביעה התנגדות אקטיבית לתכנון התובעת והסכים שקבלת מבנה היקב בידי אמפורה ביטא למעשה הסכמה לאופן בו הוקם המבנה [עמ' 124 ש' 20-17].
- בסופו של דבר נשאה חברת מקורה בעלויות שהיו כרוכות בתכנון מבנה היקב, בין על-ידי האדריכל האיטלקי ובין על-ידי התובעת. על-פי רילוב אמפורה היא שנשאה תחילה בתשלום לאדריכל האיטלקי ובהמשך הופחת התשלום מדמי השימוש בהם חויבה אמפורה ביחסיה עם חברת מקורה [עמ' 51 ש' 9-1; חרף ניסיון של בא-כוח התובעת לקעקע עדות זו היא לא נסתרה: עמ' 52 ש' 20-10]. הדברים אף תואמים את עדותו של ביאר בנושא זה [עמ' 130 ש' 18-1].