על אותם דברים עצמם עמד שצברג. הלה ביאר ש"איש הקשר בתכנון ובליווי הפרויקט הזה הוא גיא רילוב", כשבכך כיוון לתהליך תכנון מבנה היקב מבחינה ארכיטקטונית. שצברג הצביע על רילוב כמי שהיה 'הפרויקטור' בכל הקשור להקמת מבנה היקב [עמ' 100 ש' 16 עד 17, 22-21]. החלטות ביחס להקמת המבנה היו של חברת מקורה בעוד שאמפורה עסקה רק בנושא מכלולי יצור היין [נ/11 בסע' 16].
(ג) ביאר עמד על כך שמעורבות אמפורה בתכנון המבנה ובתהליך הבניה שלו הוגבלה לא רק מבחינה נושאית – ובתוך כך נסבה רק על היקב ומכלולי יצור היין שבו אך לא על המבנה בכללותו, אלא נתחמה גם על ציר הזמן. עד לשלב בו הוכנו והוצגו תכניותיו של האדריכל האיטלקי מילאה אמפורה תפקיד דומיננטי שבא לידי ביטוי ביצירת הקשר עם גרסו וכך גם בהגדרת צרכיה של אמפורה אל-מולו. לאחר מכן, מהשלב בו התקשרה חברת מקורה עם התובעת, יצאה אמפורה מן התמונה בכל הקשור לעיצוב באופן כמעט מוחלט [עמ' 122 ש' 26 - עמ' 123 ש' 4]. לדבריו, "בפועל העבודה לבניית היקב התנהלה על ידי רילוב לפי דרכו ולראות עיניו. [...] לא היה לנו 'סיי' בענין הזה" [עמ' 123 ש' 16-15]. משלב זה ואילך הייתה אמפורה מעורבת בתכנון רק במה שקשור לייצור היין [שם, ש' 18-17].
גם בתהליך הבחירה במתכנן ישראלי מילאה אמפורה תפקיד פאסיבי: "אני זוכר שדיברנו עם שני מועמדים שלא עמדו על הפרק, ואחר כך גיא לקח את המושכות ובחר בתובעת ואני לא ראיתי אותה ולא פגשתי אותה. לא ידעתי מי זו. לא היה גם טענה נגדה. גיא מתוך זה שהיה אמור לעשות את כל העבודה, את כל הבניה, לקח אדם שהוא הסתדר איתו" [עמ' 126 ש' 24-21]. ההחלטה להתקשר עם התובעת בהסכם התכנון הייתה של רילוב לבדו; אמפורה הסכימה לכך מתוך הבנה שרילוב הוא שמבצע את כל הבניה, שחברת אמפורה אינה מעוניינת להיות מעורבת בבניה ועל כן צריך רילוב לבחור במי שמתאים לו [עמ' 119 ש' 8-5]. ביאר עמד על דעתו כי זו הייתה חלוקת העבודה בין הצדדים גם בשים לב להסכם ההקמה בין אמפורה לבין חברת מקורה, לפיו הוקם המבנה כדי למוסרו לשימוש אמפורה: "[...] אנחנו מקבלים מבנה שיעמוד בדרישות של ייצור יין ואת המבנה בונה בעל המבנה שהוא גם משכיר אותו" [עמ' 119 ש' 14-13]; "השיקול שלי היה לתת לגיא רילוב לעשות מה שהוא מבין כי הוא הולך לעבוד ולהסתדר עם אותה פונקציה ולכן לא התערבנו לא באדריכל ולא בקבלן ולא בשרטט ולא בצבעי ולא בשום דבר" [עמ' 127 ש' 23-22].