חיזוק לאמור ניתן למצוא בכך שאת פנייתה לביאר מיום 28.11.2004 שיגרה התובעת גם אל רילוב [נספח 17 ל-ת/4; כך נעשה גם בפניה קודמת, ר' נספח 16 ל-ת/4]. נוכח המורכבות שתוארה לעיל ניתן היה לצפות שחלף הטחת האשמות בנתבעים תפנה התובעת לרילוב, תבקשו להעמיד את הנתבעים על כך שגם לה יד ורגל בעיצוב הסופי של מבנה היקב ובאמצעותו תעביר לנתבעים את בקשתה כי שמה יוזכר בהקשר זה. פניה כזו הייתה מתבקשת בשים לב לכך שחברת מקורה ולא אמפורה הייתה בעלת דברה של התובעת בהסכם התכנון, בכך שחברת מקורה היא בעלת מבנה היקב אשר הוקם במקרקעי מקורה ובכך שרילוב הוא שניצח על מלאכת הקמתו של מבנה היקב ואילו לאמפורה נשמר בהקשר זה תפקיד שולי וממוקד שנתחם להקפדה על שמירת התכנון האיטלקי וקיום הוראותיו של האדריכל האיטלקי בכל הקשור ליקב, קרי לאתר יצור היין. הימנעותה של התובעת מכך, ובחירתה להפנות את טענותיה אך ורק נגד הנתבעים, תמוהה עד מאוד. לא בא מפי התובעת הסבר שיבאר את התנהלותה זו, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת. בנסיבות העניין מדובר בדבר-מה מהותי שנזקף לחובת התובעת ואשר מעמיד את טענותיה באור הנכון. הימנעות הנתבעים מעשית מעשה בעקבות פניה של התובעת אליהם בטלה בששים נוכח מחדלה של התובעת להפנות את שלל טענותיה אל חברת מקורה ואל רילוב. נוכח הדברים הללו יש מידה רבה של עזות מצח בטרונייתה של התובעת על כך שהנתבעים נמנעו מהעברת פניותיה הללו אל חברת מקורה ורילוב [עמ' 141 ש' 4-2].
(ד) עדותו של ביאר עולה בקנה אחד עם מסקנה זו. הלה הטעים כי פניות התובעת אל אמפורה טרם הגשת התביעה נראו בעיניו תמוהות ולא ברורות. בירור שנערך אחרי קבלת הפניות העלה שהתובעת כלל איננה אדריכלית רשומה ועל כן לא הייתה יכלה לעסוק בתכנון היקב; על התכניות שנלוו לבקשה להיתר חתם מייזל במעמד של עורך ראשי, ולא התובעת; אמפורה לא התקשרה עם התובעת בהסכם התכנון; היה נהיר וברור לאמפורה כי גרסו שנשכר על-ידה הוא שתכנן את מכלולי יצור היין בעוד שהתובעת לא הבינה דבר בנושא [סע' 47 ו-53 ל-נ/12]. על רקע זה לא הייתה לאמפורה ידיעה ממשית על-אודות זהותו של בעל זכות היוצרים בתכנון מבנה היקב ולא ניתן היה להיעתר לדרישת התובעת כי אמפורה תפרסם את שמה כמי שהיא לבדה תכננה ארכיטקטונית את המבנה [סע' 49-48, 54-53 ב-נ/12]. הוסיף ביאר והדגיש: "מעבר לכך, בנסיבות בהן היה ברור כי לכל הפחות, שני אנשים, שאינם התובעת, היו מעורבים בתכנון היקב, פנייתה של התובעת נראתה לנו לא במקומה ולא יכולנו להיענות לדרישותיה, בין היתר, מתוך חשש לפגיעה בזכויות צדדים אחרים ו/או חשש להטעיית הציבור. ולכך בוודאי שלא רצינו לתת ידינו" [שם, בסע' 50]. עוד הצהיר: "אני לא ידעתי שהתובעת אינה אדריכלית, כי חברת מקורה התקשרה בהסכם עם מי שאיננה אדריכלית, וכי לטענת התובעת, הינה בעלת זכויות כלשהן במבנה, עד שהחלו הצדדים לנהל את ההליכים המשפטיים" [סע' 10 ב-נ/13].