על עיקרי הדברים הללו חזר ביאר גם בעדותו לפני; לדבריו לא ראה מקום להשיב על פניות התובעת מאחר ונראו לו הזויות ולא ברורות: "מישהו תובע אותנו לא הבנו למה. כי אנחנו לא מנסים לקפח זכויות של מישהו. פשוט לא הבנו מה רוצים מאיתנו. כמו שהארכיטקט האיטלקי אני לא מפרסם אותו, וכמו שאני לא מפרסם מי בנה את הבית שלי, אני לא מפרסם את זה" [עמ' 142 ש' 8-3, 11].
נוכח הדברים הללו אין בפניות התובעת אל הנתבעים טרם הגשת התביעה, אף לא בכך שהנתבעים נמנעו מעשית מעשה על-יסודן, כדי להקים חבות של הנתבעים כלפי התובעת.
ח. פרסום התובעת, זכויות יוצרים ויתר עילות התביעה
- פרסום התובעת
- הנתבעים לא מנעו מהתובעת לפרסם עצמה כמי שנטלה חלק בתכנון האדריכלי של מבנה היקב. הלכה למעשה מציגה התובעת את עצמה באתר האינטרנט שלה כאדריכלית ומתכננת מבנה היקב [סע' 7 ו-39 ל-נ/11]. הנתבעים לא מנעו מהתובעת לפרסם עצמה באופן זה אף שהוכח כי הצגה זו של הדברים חוטאת לאמת ואינה מדויקת; היא מתעלמת מכך שתכנון התובעת נעשה על-גבי התכנון האיטלקי ואינו עשוי להיחשב תכנון עצמאי ומקורי שהוכן על-ידה יש מאין. בנוסף, היא מתעלמת מכשירותה המקצועית של התובעת שאיננה אדריכלית רשומה ולפי דין לא הייתה רשאית לעסוק בתכנון מבנה היקב, לגביו הוכח שהוא איננו מבנה פשוט על-פי הגדרתן של התקנות הרלוונטיות.
התובעת אישרה שכללה את מבנה היקב בין עבודותיה אשר מוצגות באתר האינטרנט שלה [נ/3 ונספח ה' ל-נ/12]; עוד אישרה שתצלומים של מבנה היקב מופיעים באתר [עמ' 32 ש' 30-29]. התובעת הצהירה כי היא מציגה והציגה את מבנה היקב לאורחיה מהארץ ומחו"ל כאחד מהישגיה [סע' 14 ל-ת/4].
(ב) חברת מקורה, מי ששכרה את שירותיה של התובעת בהסכם התכנון, לא מצאה לנכון לפרסם את התובעת באיזה שהוא אופן כמתכננת מבנה היקב או כאדריכלית מבנה היקב. נודעת לכך חשיבות מיוחדת נוכח העובדה שרילוב, נציג חברת מקורה, הוא שפיקח וניצח בפועל על מלאכת התכנון של מבנה היקב ועל הקמתו החל מן המועד בו נכרת הסכם התכנון עם התובעת – בעוד שחלקם של הנתבעים בתהליך האמור היה שולי והתמקד בהתאמת התכנון והביצוע של היקב עצמו, מכלול יצור היין, לתכנון האיטלקי ולדרישות של האדריכל האיטלקי. עצם העובדה, עליה עמדתי בהרחבה לעיל, כי התובעת לא הפנתה את טענותיה אל חברת מקורה ואל רילוב מחלישה מאוד את טענתה כי היה על אמפורה או מי מטעמה לעשות מעשה ולפרסם אותה כאדריכלית מבנה היקב. התובעת לא הראתה מדוע, במכלול הנסיבות וביתר שאת נוכח מעמדה של אמפורה במבנה כבת-רשות מטעם חברת מקורה, חלה על אמפורה חובה לפרסם את התובעת שעה שחובה כזו לא חלה על בעלת המבנה ומי שהתקשרה עם התובעת בהסכם התכנון – הלא היא חברת מקורה [ר' עדות ביאר, סע' 35 ו-57 ל-נ/12].