התובעת לא הצביעה על פעולה כלשהי של הנתבעים שהיה בה כדי להפר את זכות היוצרים החומרית, לו הוכחו שאר התנאים שעליהם מושתתת תביעה בעילה כזו. לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית שתבאר מדוע זכאית התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים החומרית, אגב הפניה למה שהוגדר "לפחות 5 שרטוטים שונים של התובעת" [סע' 158(א) לסיכומי התובעת]. אין בראיות שהובאו ביטוי לכך שהנתבעים או מי מהם עשו שימוש, לא כל שכן שימוש מפר, בשרטוטי התובעת. אני דוחה אפוא את התביעה בחלק זה שלה.
עוד יצוין כי טענת התובעת לכך שהפרסומים שנדונו לעיל (הכתבה במעריב, הפרסום בספר היקבים והפרסום באתר אמפורה) הפרו את זכות היוצרים החומרית שלה בשרטוטים, ולא רק את הזכות המוסרית, הועלתה על דרך הסתם [סע' 94, 96 ו- 106-104 לסיכומי התובעת]. משנקבע כי לא נפל בפרסומים הללו דופי או חסר אין בהם כדי להקנות לתובעת עילה מדיני זכויות יוצרים. הדברים אמורים לא רק בזכות החומרית אלא גם ביחס לזכות המוסרית שתידון להלן.
(ג) התביעה הוגשה בשנת 2006; עילותיה מכוונות לפעולות מפרות נטענות שנעשו על-ידי הנתבעים קודם ליום הגשתה. על התביעה שעניינה בהפרת הזכות המוסרית חל אפוא הדין הקודם שביטויו בחוק זכות יוצרים, 1911 (כונה לעיל החוק הישן) ובפקודת זכות יוצרים (להלן הפקודה) – ולא חוק זכות יוצרים החדש שהתקבל בשנת 2007 (כונה לעיל החוק החדש). כך עולה במפורש מסעיף 78 בחוק החדש: סעיף 78(א) קובע כי החוק החדש יחול גם לגבי יצירה שנוצרה לפני יום תחילתו (כהגדרתו בסעיף 77 לחוק החדש), אך זאת בכפוף להוראות סעיפים-קטנים (ב) עד (י). סעיף 78(ג) מורה כך: "על פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום התחילה לא יחולו הוראות פרק ח' לעניין הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית ולעניין תרופות, וימשיכו לחול לגביה, לעניינים אלה, הוראות הדין הקודם; ואולם, פעולה כאמור שאינה מהווה הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית לפי הוראות חוק זה, לא תהיה לגביה זכות תביעה לפי הוראות הדין הקודם".
בסעיף 4(א)(1) לפקודה נקבע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הוראה דומה מצויה בסעיף 46(1) בחוק החדש: זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין" [להבדל בין שני המבחנים ר' טוני גרינמן "הזכות המוסרית – מ-Droit Moral ל-Moral Rights" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים 439, 459-456 (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009)]. כאז, כן היום, זכותו של יוצר כי יצירתו תיוחס לו אינה זכות מוחלטת. על-פי הדין הקודם שחל בענייננו פורשה הדרישה הגלומה בפקודה כמכוונת לכך שהייחוס יהיה בהתאם לנוהג המקובל בקשר לסוג היצירה או השימוש שעומדים לדיון [שם, בעמ' 456 וההפניות בה"ש 105].